עצמאית בשטח

במקום להתיישב לי בגרון ולנטרל את הקיבה מפעילות לתקופת מה, התנחל הדיכאון דווקא בבטן לשם הוא שואב את מנת הסוכרים היומית שלו, המשמשת לעטיפת הנאחס הכללי. ביום שני הייתי כל היום בישיבות באזור הצפון, ומרוב עייפות וקור לא הוצאתי כמעט מילה. מזמין העבודה אמר לבוסית שלי ש"שולה לא רק חתיכה, היא גם בסדר. ממש-ממש בסדר", ואח"כ תפס אותי בצד ושאל אם אני נשואה (לא). הוא הציע לי לעבור לגור באזור שלהם ושהוא כבר ימצא לי מישהו, ואני חייכתי ולא סיפרתי לו שחייתי באזור שנתיים ויש לי שם כמה אקסים והמון זיכרונות. השבוע הוא הזכיר לי שהוא מחכה להזדמנות שנשב בארבע עיניים לשיחה קטנה, ואני הנהנתי בנימוס ולא גיליתי לו שאני בכלל לא כמו שהוא חושב. שכלפי חוץ אני נראית (אולי) צעירה ונמרצת, אבל בתוכי אני זקנה ותשושה, ומזה שנים שאני נרקבת. אתמול בערב חפפתי ראש בחדר כושר ויבשתי חלקית עם הפן, והבוקר התעוררתי עם שיער חלק שנופל על הפנים. הדרך למשרד הייתה פנויה לחלוטין, ונהג המונית נורא התפלא כי אלו השעות הכי עמוסות ואמר "את, יש לי מזל, את. מישהו חילק לך קלף טוב", ואני שילמתי ולקחתי קבלה ואמרתי תודה ושלום, ולא אמרתי לו שבקלף שחילקו לי כתוב שאני אחיה שנים על גבי שנים וכל הזמן ארצה למות.  

מוצ"ש בקאמרי, "לילה טוב, אמא". תיקי דיין בתפקיד האם וקרן מור בתפקיד בתה המבוגרת המתגוררת איתה. השעה היא שעת ערב מוקדמת, והבת מודיעה לאם בפשטות כי ברצונה לנצל את השעה וחצי הקרובות לכמה סידורים ביתיים משותפים, מכיוון שלאחר מכן היא מתכוונת לשים קץ לחייה. "לא טוב לי ואני לא צופה שום שינוי בנושא. אלו החיים שלי ואני רוצה להפסיק אותם."

מאז שראיתי את ההצגה אני לא יכולה להפסיק לחשוב על זה.