עצמאית בשטח

פעם, לפני שנים, הייתה לי "רשימה שחורה" שכללה פרטים שונים (עיסוקים/תחומי עניין/כישורים וכו'), אשר כל החוטא באחד או יותר מהם פסול להיכרות או מיועד לחשדנות (תלוי בסיווג שהשיג). הרשימה הורכבה מקטגוריות כגון תחומי עיסוק (למשל: סוכן ביטוח, שוטר ורואה חשבון), תרבות פנאי (חובב צפייה במשחקי כדורגל, סרטי הוליווד ומוזיקה "ים תיכונית"), הרגלי חיים (לועס מסטיק, מפצח גרעינים, מגרבץ), אינטליגנציה בסיסית (מדבר בעברית קלוקלת, לא קורא ספרים) וחוש אופנתי (מכנסים עם קפל מגוהץ מקדימה, אי התאמת צבעים, שביל בצד ושעון יד דיגיטלי). לעישון הייתי אדישה (שיעשה מה שהוא רוצה), רצוי שיהיה עם רשיון לאופנוע (רצוי. לא חובה), עבר צבאי קרבי (לא מפואר, אבל משהו. אם אני שירתתי שירות תובעני וקשה - גם הוא יכול) ואם המועמד לא היה בעל קיבולת שתייה נאה – ממילא לא היה שורד רגע בחברתי. מעולם לא התעניינתי במצב כלכלי (ממילא לא סומכת על אף אחד שידאג לי) ורמת השכלה רשמית (לא כל משכיל אינטליגנט ולהיפך). על צבע שיער ועיניים בכלל אין מה לדבר (מה זה משנה?).

- הפסקה מתודית  לצורך העלאת טיעונים להגנתי–

לציבור הקוראים: הגברים ("פוסטמה. לא פלא שהיא לבד") והנשים ("באמת היית שואלת אותם מראש? מחושב, אחותי"):

א.      עדיף לברר מראש את מידת ההתאמה הבסיסית ולחסוך לשני הצדדים זמן ועגמת נפש.

ב.      מי שאין לו רשימה כזו – שיקום (וברור שאף אחד לא קם).

- סוף ההפסקה -

רק לגבי פרט אחד מעולם לא העזתי לשאול מראש, ומכיוון שהנ"ל אינו נראה לעין (לפחות לא ברגע הראשון של ההיכרות) לא הייתה לי ברירה אלא לחכות לרגע האמת על מנת לגלות מה העליתי הפעם בחכתי.

התחתונים.

הראה לי (או לפחות גלה לי) מראש איזה תחתונים אתה לובש – ואומר לך מה הסיכוי שתזכה לפשוט אותם בנוכחותי.

ולהלן הרפרטואר הישראלי-טיפוסי כפי שהתוודעתי אליו עם השנים:

בני ההתיישבות העובדת (בעבר ובהווה): תחתוני כותנה רפויים, גזרה בסיסית, לרוב במידה אחת (לפחות) גדולה מידי.

לוק: רישול בסיסי בנוסח א"י הישנה והטובה, תחתונים מבצבצים מעל קו הג'ינס או מכנסי העבודה.

סביבת ההתרחשות: חדר ברווקייה בקיבוץ או בית ישן שכור בקצה מושב עטור בוץ (המושב, לא הבית).

מוטו בחיים: רפת, דיר או במיטה – בשבילו כל העטינים אותו דבר. 

מוזיקת רקע: אריק איינשטיין, שלום חנוך, דיוויד ברוזה, אריק קלפטון וכדומה.

חתיכים הורסים: תחתוני מותגים, בדים מושקעים, גזרת "טנגה".

הלוק: עדכני ומשויף, תחתונים תואמי-צבע ללבוש הכללי.

סביבת ההתרחשות: דירה עירונית (שלי או שלו) או לחילופין אתר בילוי "חם".

מוטו בחיים: השמש זורחת מהתחת שלו, ואם קשה לך עם זה – תרכיבי משקפי שמש.

מוזיקת רקע: הכי חם ומעודכן, לא בעברית. מתחלף עפ"י התקופה. 

ילדי טבע: כותנה רפויים תמיד בצבע לבן, לפעמים בכלל בלי.

הלוק: ללכת עם להרגיש בלי. תחתונים מבצבצים מעל קו השרוואל (ילד הטבע הוא במקרים רבים שלב אבולוציוני מתקדם של בן ההתיישבות העובדת).

סביבת ההתרחשות: חוף הים בשעת לילה מאוחרת או כל חיק טבע אחר, ברקע: מדורה וגיטרה.

מוטו בחיים: אהבה-אהבה-אהבה, אבל רק בתנאי שאופק המזל שלנו תואם.

מוזיקת רקע: מאיר אריאל או מוזיקת עולם כלשהי.

הומואים: מותגים מותגים מותגים.

הומואים שהם גם חתיכים הורסים: כנ"ל רק בגזרת "טנגה".

הלוק: עדכני ומושקע. "האופנה זה אני".

סביבת ההתרחשות: טרם נכחתי במעמד זה (פוסט חגיגי מובטח בבוא היום).

מוטו בחיים: זיין עד שלא יהיה לך כוח, ממילא בקרוב נמות.

מוזיקת רקע: מגוון דיוות עבר והווה, חיבה לקאברים.

אמנים: כותנה פשוטים, נטייה לגזרות מיושנות.

הלוק: ג'ינס מהוה וטריקו קצרה גם בחורף.

סביבת ההתרחשות: דירת האמן או הסטודיו שלו, פריטי חובה: עציץ עם צמח קנביס מטופח, ספרי פילוסופיה וכוס תה עם נענע ו/או כוסית ערק.

מוטו בחיים: אמנות או נמות – כל עוד את מביאה לו מוזה יש על מה לדבר.

מוזיקת רקע: דני ליטני/הדלתות/ארתה פרנקלין ושות'.

אנשי מחשב ומוטוריקה עדינה: כותנה עדינה בגזרה קלאסית או בוקסר.

הלוק: מסודר, עם נטייה קלה לרישול נעים. לא מבינים כלום באופנה.

סביבת ההתרחשות: אצלי. אצלם העיצוב מזעזע ויש יותר מידי מכשירים מסביב.

מוטו בחיים: לא להאמין מה שהעיסוק במוטוריקה עדינה עושה לאצבעות שלהם. אשפי המגע והענקת תשומת לב.

מוזיקת רקע: כל מה שהצליחו להוריד ב"קאזה", עם נטייה מפתיעה לעדכנות. 

ה"רשימה השחורה" הנ"ל שייכת לעברי. הייתי אז צעירה, טיפשה ומאוד תמימה. היום אני קצת פחות צעירה ובכלל לא תמימה, רואה את הדברים בצורה אחרת וה"רשימה" עודכנה ללא היכר. היא הרבה יותר אכזרית, אך לרוב בגדר המלצה בלבד (מניסיון, כל בחור הוא בסיס לשינויים).  

מסקנות:

1.       למי אכפת איזה תחתונים אתה לובש, העיקר שאתה מתכוון להוריד אותם (מעולם לא הורדתי לאף אחד את התחתונים, הם תמיד עשו את זה לבדם ובזריזות ראויה. במחשבה שניה – מעולם לא הורדתי גם את התחתונים שלי, הם תמיד עשו את זה בעצמם ובזריזות סופר-ראויה).

2.       מי שיוצא מהבית בתחתונים ישנים, מהוהים וקרועים – אינו מכבד את תכולתם. אז שאחר כך שלא יתפלא אם אין לו מישהי שתקנה לו חדשים.

3.       אין בהכרח קורלציה בין הגובה לגודל. הנה, אמרתי את זה.

4.       היה מי שאמר "זה לא האורך, זה העובי". לא זוכרת מי זה, אבל תרשו לי לחלוק על דעתו: זה לא האורך ולא העובי. זה הרוחב. והכוונה היא לרוחב הלב. קיום אינטרקציה כלשהי בין אנשים (2 או יותר) – ולצורך העניין לא משנה על איזה רקע בדיוק  – מחייב אותך לזכור שאתה פה לא לבד, שיש פה עוד מישהי איתך (השימוש בלשון זכר-נקבה נעשה מתוך הרגל. הקורא האינטליגנט יכול להפוך ו/או לשנות את המינים כרצונו). הגוף של המישהי הזו מכיל גם נפש – לעיתים עדינה ופגיעה לעיתים קצת פחות – ואל תשכח את זה. בזמן שאתם יחד חובה עליך להיות קשוב למכלול כולו, למחרת בבוקר אתה יכול מצידה גם לשכוח את שמה (וזאת בהנחה שהיא בכלל טרחה לומר לך. כן, גם זה קורה לפעמים).

קפיש?