דפיקה בדלת, פחות או יותר בשעה בה קבענו.
הוא נכנס.
"נעים מאוד"
"גם לי. מצאת בקלות חניה?"
"כן, בלי בעיה. בשעות כאלו כבר לא גוררים"
מסתכל קצת מסביב, מתיישב על הספה.
"דירה יפה. הרבה זמן את גרה כאן?"
"כן. כבר כמה שנים"
"אהבתי את הספוטים. העיצוב שלך, מן הסתם?"
"כן. תודה"
שותים משהו, מגלגלים שיחה, כל צד בוחן את הצד השני – נתונים פיזיים, תגובות, שפת גוף, כוונות. יהיה? לא יהיה?
"את בטוחה שאת בת 36?"
"כן. רוצה לראות תעודת זהות?"
"מה פתאום. מאמין לך. פשוט את ממש לא נראת"
"מחמאה אני מניחה? תודה"
"בבקשה. יש לך גם גוף יפה (הערה: מתחנף). למה את יושבת כ"כ רחוק? בואי, שבי לידי"
ואח"כ:
"החזה שלך מדהים"
"בואי נעבור לחדר השני, בסדר?"
"הבאת קונדום?" (זאת אני)
"כן, בטח. קונטיינר"
יותר מאוחר:
"איזה תענוג לחבק אותך, הגוף שלך כ"כ נעים. נוח לך?"
"כן, מאוד"
"נהנת?"
"בטח. מה, לא נראה כך?"
"לא יודע. סתם, שואל"
"אל תדאג. אם לא הייתי נהנת כבר היית חזרה באוטו שלך"
"את הורסת אותי, יודעת? מצד אחד עדינה ורכה, מצד שני – מחוספסת וצינית"
"אני? מה פתאום. אני ילדונת, בעצמך אמרת"
"בהתחלה חשבתי כך, אבל המראה שלך מטעה. תגידי, אין לך כרית?"
"לא. ישנה בלי"
"אני לא מסוגל לישון בלי כר"
"לא נורא. ממילא אתה לא ישן כאן"
קצת יותר מאוחר
"טוב, אני אזוז"
"זוכר איפה חנית?"
"כן, בטח. אל תדאגי, מכיר את האזור מצוין"
"ביי. לילה טוב"
"רגע. תני נשיקה. תגידי, מתאים לך להישאר בקשר?"
"כן, למה לא"
"טוב, להתראות"
"ביי"
מחפשת את הטלפון הנייד, מאתרת את השיחה הנכנסת שלו ומסמנת את המספר.
לחסוך הפתעות לא רצויות (איך אסמן? מה היה השם שלו? לא משנה, נסתדר).
זאת לא אני.
אני בכלל לא כזאת.
מתי הפכתי לכזאת?
ולמה?
מחר.
אני אחשוב על זה מחר בבוקר.
אבל בשבוע שעבר, לאחר הריטואל הקבוע, לא הלכתי לישון.
חזרתי לצ'ט ונפלתי על מישהו בגילי.
חכם
מקסים
כן
אמר שהוא נראה בסדר גמור, אני כתבתי שאני מכוערת והוא סירב להאמין.
שיגר שוב ושוב את הטלפון שלו אבל לא התקשרתי. מעדיפה ככה.
מצאה חן בעיני הכנות שלו. גרוש שמודה שרוצה להתחתן שוב, חושש להישאר לבד, רוצה זוגיות חמה ונעימה, נמאס לו מקטעים חולפים. הייתה שיחה קסומה – מלאה תיזרים ושנינויות, ויחד עם זאת כנה ואמיתית. שני אנשים בודדים בשבת לפנות בוקר.
נפגשנו אחרי יומיים.
לקחתי אותו לפאב החביב עלי, ישבנו על בירה והיה נחמד, אבל רחוק מהקסם שהיה בצ'ט. דיברנו בעיקר על תחומי העיסוק שלנו, הוא ניסה שוב ושוב לכוון את השיחה לנושאים אחרים, אישיים יותר, ואני התחמקתי, תוהה מתי יימאס לו.
נשבר.
אמר שאני מוצאת חן בעיניו והוא רוצה להתחיל איתי.
כשנגמרו הבירות ליוויתי אותו לאוטו שלו, הוא נתן לי נשיקה ואמר שנהיה בקשר. שנינו ידענו שלא. הוא – בגלל שהוא לא טיפש, וגם לא ילד. אני – מהסיבות ההפוכות.
למחרת, במייל (בשעות העבודה):
חברה של שולה: הוא נשמע מקסים. למה את לא מנסה?
שולה: הוא טוב מידי בשבילי.
חברה של שולה: משוגעת. אין דבר כזה.
שולה: עובדה. הוא "טוב". חבל שיתבזבז עלי, לא יכולה להציע לו מה שהוא רוצה.
חברה של שולה: את הבחורה הכי פסיכית-מקסימה-משוגעת-לא צפויה שאני מכירה. את רוצה מישהו "רע"?
שולה: לא "רוצה" – "צריכה".
חברה של שולה: כפי שאמרתי: מ-ש-ו-ג-ע-ת.
שולה: אולי. אבל גם "יקירת קהילת בנות ה 30+" – מוותרת מראש על "מעונייני חתונה".
חברה של שולה: תמיד היית נשמה טובה.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
