"אל תתפטרי עד שלא תסגרי סופית על המשרה החדשה. מה את מתכוונת לעשות, לייעץ למשרד ממשלתי? את יודעת שהמינוי שלך תלוי בהחלטה של ועדה, זה לא משהו שמישהו יכול להבטיח לך מראש, וזה גם יכול לקחת המון זמן. ורכב? יש סיכוי שהם יתנו לך רכב? ואת יודעת שמגיע לך לקבל פיצויים, כן? גם אם התפטרת מיוזמתך. אין דבר כזה שתצאי משם בלי פיצויים, את חייבת להתעקש, לעמוד על שלך. אחותי, את יודעת שאני אומר לך את זה רק מדאגה, נכון?" ואני מניחה על מעקה הגג הבנוי את פחית הבירה שיש לי ביד, כי פתאום אני מרגישה שאני מתחילה להזיע והבירה עושה לי רע וגם היד שלי קצת רועדת ואולי אפילו הרגליים, והקצת מצב-רוח-טוב שהצלחתי לגייס לטובת אותו ערב מתנדף ונעלם, וברקע שוב אני שומעת את אמא שלי "הילדה הזאת לא תשרוד רגע אחד לבד" ואבא שאומר "מה יהיה, אפרוח? מתי תלמדי לעמוד על שלך?". "די" אני רוצה להגיד לו "תפסיק עם זה, די. יש לך מושג כמה חודשים לקח לי להצליח להרים את הראש מתוך הדיכאון? להעיז להתחיל לצעוד במסלול של שינוי? אתה חייב לבוא לי עכשיו עם הרשימה הזאת, למחוק את מעט הביטחון העצמי שהצלחתי איכשהו לגרד? ובכלל, מה אתה מדבר אלי כאילו אני בנאדם נורמלי, שקול? הרי אני עלה ברוח, הולכת על חבל דק, לא מעיזה להציץ למטה או להסתכל רחוק מדי ובכל רגע נתון עלולה למעוד, לאבד שיווי משקל. אתה לא מבין שאסור לי ליפול? שאם זה יקרה – אני עלולה לא לקום? תניח לי, תן לי להתקדם בקצב שלי". אבל במקום זה אני רק אומרת "יהיה בסדר, אל תדאג". והולכת לשבת לבד בצד, לנסות להירגע.