עצמאית בשטח

אין לי פיז'מה ואף פעם לא הייתה לי (לפחות לא מגיל 12 ואילך). שנים הסתפקתי בכל מיני גופיות ותחתונים, וכשקר גם מכנסי טרנינג.

אבל בשנים האחרונות אני ישנה ערומה.

לגמרי.

בחורף מרגישה עלי את הפוך הרך, בקיץ את הסדין הצונן.

תענוג.

חבל על הזמן.

חוץ מינואר-פברואר, קר מידי ושוב מככבת קולקציית הגופיה-טרנינג.

ואז, לפני כמה שנים, פתאום נדלקתי על פיג'מת פסים עירקית (גברית כמובן). החלטתי שאני חייבת אחת כזו לחודשי החורף הקרים, ושאקנה בהזדמנות ב"משביר" (החנות היחידה שהעליתי בדעתי שמחזיקה סחורה כזו).

החלטתי.

אז מה?

עכשיו ינואר-פברואר. קר לי ואני ישנה עם טרנינג. עוד לא הייתי ב"משביר" ונראה לי שגם לא אהיה שם בקרוב.

הרי אם אממש את הפנטזיה כבר לא תהיה לי כזו.

ואז,

על מה אחשוב בערבי החורף הקרים? מה יעשה לי חם בלב אם לא הידיעה שאו-טו-טו תהיה לי פיג'מה עירקית כמו שחלמתי, ושתינו נתכרבל ביחד מתחת לפוך ונשקע בחלומות מתוקים על פסים וכפתורים?

ועוד פנטזיה בהתהוות:

כל שבת אני הולכת לבקר את הנעליים "שלי". הן גרות בחלון הראווה של "מיקולינסקי" בדיזינגוף ואני באה לראות אם הן עוד שם (כן), מה המחיר הנוכחי שלהן (199 ₪. ינעל דינק – תורידו כבר) ואם הן עדיין עושות לי את "זה" (בהחלט). ככה כבר כמה שבועות. אני עומדת מולן ומישירה מבט והן מסתכלות בחזרה. מי תמצמץ ראשונה?

למה בשבת? כי באמצע השבוע לא יוצא לי וגם חוששת שאתפתה להיכנס לחנות, לשאול אם יש במידה שלי (8) ולמדוד. ואז הקרב יוכרע. זה ברור לי. בחצי פה אשאל אם יש הנחה ("לא") ואולי בכל זאת משהו ("זה כבר אחרי הנחה. המחיר המקורי היה 350 ₪ ותאמיני לי – נחטף. אני בעצמי קניתי זוג"). למה אני בכלל שואלת. ממילא לא מסוגלת להתמקח - לא נעים לי, וגם קצת מפחדת מהמוכרת (נו, טוב. לא קצת. הרבה). אולי אני אגיד לה שאני רווקה בת 36, אין לי חבר אבל יש לי משכנתא על הראש? שהנעליים הללו הן הדבר האחרון שמפריד ביני ובין אובדן הטעם לחיים? שאני מרגישה שלו רק יהיו לי הנעליים הללו החיים שלי ישתנו בפתאומיות ולטובה? שתעשה ג'סטה, מה אכפת לה. "השינוי מתחיל בתוכך", "כל ישראל אחים", היום היא עוזרת לי – מחר אני אעזור לה. מה, לא? 

המוכרות האלו. בלתי שבירות בעליל. למה אין מוכר? איתו בטוח היה לי יותר קל.

זה מזכיר לי:

לפני שנים, 10 או קצת יותר, עצרו שוטרי תנועה חברה שלי. סתם, לא משהו רציני (לוחיות הרישוי היו מלוכלכות ולא ראו בבירור את המספר). היא התעצבנה עליהם ואמרה: "חבר'ה, קיבלתי היום ציון גרוע באוניברסיטה, אני רווקה בת 28 ואין לי חבר. אז או שמישהו מעוניין או שתעזבו אותי בשקט". הם עזבו. וגם איחלו לה דרך צלחה.

מוכרים, הכי טוב.

או שוטרים. לא שוטרות.

אבל רק בתנאי שאת רווקה.