עצמאית בשטח

"והנה שולינקה שלנו" אימא שלי פותחת אקראית את אחד מאלבומי התמונות הישנים של האחים שלי בדיוק בדף בו מודבקת תמונה שלי, מגיל 12 בערך. בחדר השני, שפעם היה שלי, משובצות 2 תמונות מתחת לפלטת הזכוכית שעל שולחן הכתיבה – האחים שלי ואני בתור ילדים קטנים. בקומה העליונה של ארון הבגדים יש קלסרים ועבודות שלי מהאוניברסיטה, כמה מחברות מהתיכון (ניצולות השריפה הגדולה שנערכה בסיום הבגרויות), ערמת שרטוטים מתקופת לימודי הארכיטקטורה שלי, קופסאות עם מודלים מקרטון ביצוע, דפי ציורים מהגן, חוברות תווים ("אני שומרת, אולי יום אחד תחזרי לנגן"), תיקיה עם ציורים מתקופת התיכון ("אולי פעם תרצי אותם"), ועוד כל מיני דברים שבמבט חטוף לא זיהיתי.

ההורים שלי זהירים, בוררים את המילים כדי שלא לעשות טעות, לא לקלקל את הרגע. אבא שלי כמעט ולא מוציא מילה, אולי כי הוא חוכך אם ואיך לשאול לזהותו של זה שמחכה לי באוטו (לא שאל), ואולי בגלל שהוא פשוט לא יודע איך לדבר עם הבת שלו. אימא שלי מאוד טבעית, מנשקת אותי ואומרת שהשיער שלי נראה מצוין ושיש כאן הרבה דברים שלי – אולי אני רוצה לקחת אותם. "את אלבומי התמונות" אני אומרת לה "אני רוצה רק את אלבומי התמונות" ונכנסת אחריה לבית הזה, בו לא הייתי 7 שנים ואם היו שואלים אותי עוד באותו בוקר הייתי עונה כי לא אהיה שם שוב לעולם. הקעקוע, שכל השנים שמרתי בסוד, מציץ מהגזרה הנמוכה של המכנסיים שלי ואני אדישה, עניינית, קרירה. באתי לקחת את המפתח לדירה של סבא שלי ומעבר להכרחי אני לא מוציאה מילה.

 "מה זה?" אני פותחת קופסת קרטון, נבהלת לרגע מהפרצופים שבוהים בי משם "אלוהים ישמור, זה נראה כמו קבר אחים".

"אלו הבובות שלך. נ' (הנכדה הבכורה) ביקשה כמה פעמים שאתן לה לשחק בהן אבל לא הרשתי לה. אמרתי לה שזה של שולינקה שלנו, ושיום אחד את תבואי לפה ותרצי אותן".

תתני לה, אימא, אני לא רוצה אותן. ואני לא אבוא יותר. לעולם.

כשמצאנו סוף סוף את האלבומים אימא שלי דפדפה ועצרה בתמונה שלי שצולמה קצת לפני שהתגייסתי, על שפת הים. "תראי מה זה, בכלל לא השתנית. את בדיוק אותו דבר".

השתניתי אימא, ועוד איך שהשתניתי. כבר כל כך הרבה שנים שאני חיה לבדי בג'ונגל, מפעילה חושים מחודדים ואינסטינקטים של הגנה. הייתי אומרת שכבר שכחתי מה זה להרגיש אהובה, יקרה למישהו או מוגנת, אלא שהאמת היא שאין מה לשכוח ומעולם לא היה.