עצמאית בשטח

מראש אני מתנצל על הטון הדידקטי של מה שאכתוב, ועל הגישה הכללית, ואל תשאלו אותי איך אני יודע שכך זה יצא. מין תחושה כזאת.

התנדבתי לכתוב את הפוסט הזה, במקום בעלת הבית, לא כי אני כותב טוב ממנה, אלא משום שלה אין כח (כדבריה) לכתוב את הדברים, אבל למרות זאת מעוניינת להשיב לכל אלו שהגיבו (מי בכתב ומי בדרכים אחרות) על הפוסט הקודם שלה.

105 תגובות נרשמו עד לרגע זה, ואפילו שהתמונה של שולה שווה מספר כפול מזה, עדיין זה אומר שמה שהיא כתבה, עורר עניין רב. רבים מהמגיבים הביעו את צערם על המוטו של הפוסט, ובמיוחד על מה שעומד מאחורי ההכרזה (המצמררת, אני חייב לומר): "תתני לה, אימא, אני לא רוצה אותן. ואני לא אבוא יותר. לעולם."

אין בדעתי להתווכח עם מי מהמגיבים. אין לי ספק, שכל מי שניסה לשכנע את שולה להתפשר - לוותר קצת על העמדה הנוקשה - עשה זאת ממניעים חיוביים. אלא שלי נדמה, שכל מי שמשיא עצה בנושאים כאלו, ולא חשוב מה העצה, מחטיא.

יש מישהו בין כל הקוראים, שיודע בדיוק איך שולה מרגישה? יש מישהו שחווה את מה שהיא חוותה, דרך העיניים שלה?

אני (ועל עצמי אין לי שום בעיה לדבר) חוויתי דברים דומים (כך נדמה לי), אבל אפילו שיש לי תחושה שאני יודע מה היא מרגישה, אני יודע בוודאות מוחלטת שאין לי דרך להרגיש את מה שהיא מרגישה. וניחושים לא עוזרים כאן.

משום כך, אני לא מעז לומר לה מה טוב, מה לא טוב, מה כדאי ומה לא.

כי אין לי זכות.

"היו ששאלו אותי לפרטים, ואני סרבתי לספר" אמרה לי שולה, "כי הרגשתי שזו תהיה פנקסנות וזה לא העניין".

ואני השבתי לה שהיא צודקת, כי אם פורטים את הדברים לפרוטות, זה מזמין אמירה מהסוג של: "זה הכל? בגלל זה את מכריזה הכרזות קשות כאלו? את לא מגזימה?", ושאלה כגון זאת מתבססת, לא סתם על פנקסנות, אלא על חשבונאות מדוקדקת, שמניחה שאת ערכו של כל מאורע בחיים ניתן לכמת, ולהצמיד לו ערך מספרי, ואז, על ידי השוואה ניתן בקלות להגיע למסקנה שהיא אוביקטיבית נכונה, מה ראוי ומה מוגזם.

אבל, לפחות על פי נסיוני, אין ראוי ואין מוגזם, והמדד היחיד הוא ההרגשה של נשוא המאורעות, שהיא על פי טבעה סוביקטיבית ובלתי ניתנת למדידה או להשוואה, אלא על ידי החווה.

נדמה לי שרוב המייעצים, העמידו את עצמם במקום שולה, ובהתבסס על המטען שלהם, מצאו את העמדה שלה קיצונית וקשה (ואיני אומר לרגע, שניתוק קשר עם בני משפחה הוא צעד קל).

אבל, אם שולה תרגיש טוב יותר עם ניתוק מוחלט של הקשר שלה עם הוריה, האם לא זה מה שהיא צריכה לעשות? היש איזושהי סיבה שבגללה היא צריכה ללכת בדרך שתגרום לה להרגיש פחות טוב עם עצמה?

קטגורית "הגוש" כוללת כתיבה בנושא הקשר שלי עם ההורים. מדובר בפוסטים ספורים בלבד, אבל את כולם העליתי קצת בחשש, ואגב - הם המטרה העיקרית לשמה נפתח הבלוג מלכתחילה. יש לינק למי שמעוניין, זה המקסימום הסבר שאני יכולה לתת.