עצמאית בשטח

הריפוד הסינטטי של הכיסא בחדר הישיבות עושה לי נעים בישבן החשוף, בזמן שאני זזה קצת קדימה ואחורה, בשביל למצוא את הזווית הנכונה. לא נעים לטפטף על השטיח אז אני בולעת הכל ושומעת אותו נאנח קצת, ומיד אח"כ מתכופף ודוחף את הלשון שלו לפה שלי. הוא מושך את הג'ינס שלי למטה, מתגבר על מכשול המגפיים הגבוהים, ואני נשענת אחורה בכיסא ועוצמת עיניים כשהוא גוחן מעלי ומראה לי את כל צבעי הקשת בענן. פעמיים. ואז הוא ממהר ללכת כדי לא לאחר לישיבה שיש לו הערב, ואני נועלת ומשתרכת הביתה בפקקים נוראיים. עוד שבוע למנייק.

זה הגיוני שלשבוע האחרון שלי בעבודה נקבעו 3 ישיבות מכריעות להן חיכינו לאורך חודשים, ואשר דורשות הכנה קפדנית של החומר? מה יש - לא יכלו להתאפק עוד קצת, עד אחרי פסח?