עצמאית בשטח

סבתא שלי נפטרה קצת אחרי פסח לפני כמה שנים ונקברה בחלקה מוצלת ברושים, בבית עלמין הצופה אל הים. הייתי בחלקת הקבר שלה פעם אחת ויחידה, בזמן ההלוויה, ומאז לא חזרתי לשם. בסוף הטקס, כאשר עזבנו את המקום וצעדנו אל עבר המכונית, הסתובבתי אחורה וראיתי את חלקת הקבר של סבתא שלי. את תלולית העפר עליה הונח שלט קטן, את החלקה הצמודה לה שטרם אוכלסה (שמורה לסבא, בעלה), את הברושים הגבוהים ואת השכנים החדשים שלה – שקטים ואפורים, מסודרים שורות שורות, מחכים שנלך כולנו והם יוכלו להתוודע לשכנה החדשה, והיה לי ברור – סבתא שלי מתה, אבל היא חיה בתוכי.

סבתא שלי עלתה לארץ כילדה קטנה והתגוררה כל השנים בשכונה זעיר-בורגנית, משמרת באורחות חייה את אותה תרבות מזרח אירופאית נכחדת. אני הייתי נכדתה האהובה (טוב, לא היו לה הרבה אופציות אחרות) וככזו דאגה להעביר אלי את כל המטען התרבותי. לימדה אותי לרקום ולסרוג ולתפור, לערוך שולחן ולאפות עוגיות, להתאים מפה למפיות, להשתמש בסכו"ם המתאים ולענות בנימוס לשאלות המבוגרים – כל מה שצריכה לדעת עלמה צעירה מבית טוב. "שולינ'קה מתוקי" נהגה לומר "כשתגדלי ותתחתני ויהיו לך בית וילדים, אז תראי שאלו דברים שצריך לדעת. אז תביני שסבתא שלך לא הייתה טמבלית גמורה". "מתוקי" עם צרה ב- מ'. כך נהגה לקרוא לי. שנים כבר לא שמעתי את השם הזה ולא אשמע אותו שוב לעולם. 

סבתא שלי הייתה עקרת בית ומעולם לא יצאה לעבוד בחוץ. סבא פירנס והיא טיפלה בבית ובילדים. הבית תמיד מבריק מניקיון (מאלו אצלן אפשר "לאכול מהרצפה"), המקרר מסודר על פי קוד פנימי מיוחד (ואוי למי שהעז להחזיר דבר מה שלא למדף הנכון), קופסת הפח מלאה בעוגיות עבודת יד, וסבתא עומדת במטבח עם הסינר הקבוע והסיגריה בזוית הפה (עישנה 3 חפיסות ביום עד גיל מבוגר והפסיקה ביום אחד, במצוות הרופא), ידיה עסוקות ופיה אינו שקט לרגע: "שולינ'קה מתוקי, תיכף סבא יחזור מהדיג (היה דיג חובב. הוא דג והיא מכינה גפילטעפיש) ונשב לאכול. גשי לחדר והביאי את נעלי הבית שלו, שלא יכנס לי עם כל הלכלוך". בחורף אוכלים בפינת האוכל הצמודה למטבח, ובקיץ – במרפסת, ליד שולחן הפורמייקה הלבן. אחרי האוכל רואים חדשות בטלוויזיה (חיים יבין, אלא מה) ושוכבים לישון. אני ישנה בחדר הקטן וסבא וסבתא באים לכסות אותי ולעשות לי "נקניק" (דוחפים את שולי השמיכה מתחת לגופי עד שאני מכורבלת ומגולגלת בה כגליל. מומלץ לנסות בבית). סבתא משאירה את הדלת פתוחה ואת האור הקטן דולק במסדרון (היא יודעת שאני מפחדת מהחושך) ואני שומעת את סבא אומר ששולינ'קה ילדה נהדרת אבל כל כך עדינה ופחדנית וסבתא מהסה אותו "מה אתה רוצה מהילדה? ברוך השם עכשיו יש לנו מדינה וצבא והיא לא צריכה להצטרף לפרטיזנים".

סבא וסבתא היו זוג נהנתן. עבדו קשה ביום אך הירבו לבלות בלילה (הלהיט: מפגשי חברים לצורך משחק קלפים), נסעו הרבה לחו"ל (אז זה היה יוצא דופן) והחזיקו בסלון "בר" מאובזר. סבתא מטופחת, לבושה אלגנטי, תמיד על עקבים גבוהים ומתוכשטת לעייפה ("כמו עץ חג המולד" נהגו לומר במשפחה, המתאפיינת בלובשי ג'ינס וטריקו). במקביל הקדישה מזמנה לפעילויות התנדבות בארגוני נשים, הרבתה לסעוד קרובי משפחה מרותקים למיטה, ובכלל - הייתה מעודכנת בקורות חיי הקרובים והרחוקים, מקפידה על ביקורים תכופים ומצוידת תמיד בתקרובת מעשה ידיה (בשלנית מעולה. במיוחד הצטיינה בהכנת מיני מאפים ממולאים פרי, כמנהג המולדת הרחוקה).

אני כבר חיילת ומגיעה עם מדים לבקר את סבתא בבי"ח. סבתא יושבת על המיטה, יום לפני הניתוח ואומרת לי בשקט שהיא מפחדת. "מה אני צריכה את כל זה? אני כבר זקנה, כבר חייתי מספיק. עדיף למות ולא לעבור את כל זה" "אוי סבתא, מה את מדברת. את לא יכולה ללכת לנו, לעזוב אותנו לבד. את לא רוצה להמשיך לחיות? להכיר את הילדים שיהיו לי?" למה הייתי צריכה לומר זאת? רציתי לעודד אותה, אך עד יומה האחרון לא זכתה ממני לנין והדבר העציב אותה מאוד.

השנים עוברות, אני משתחררת מהצבא, עוברת לגור עם בנזוגי דאז וכמעט לא מגיעה לבקר. ערב הנסיעה לטיול הגדול בחו"ל אני באה וסבתא מעקמת קצת את הפרצוף. "שולינ'קה מתוקי, את כבר ילדה גדולה, זה לא יפה ככה. נעשה חתונה ואח"כ תיסעו לטייל. מה בוער לנסוע דווקא עכשיו?".

אני סטודנטית. גרה באותה עיר ועוצרת אצל סבא וסבתא בדרך ללימודים. סבתא רוצה שאוכל משהו "שולינ'קה את כ"כ רזה. איך יהיה לך כוח ללימודים? זה לא בריא ככה, מתוקי" "סבתא זה בסדר, אני לא רעבה" (לא נורמלית הסבתא הזאת. כבר שבוע אני לא אוכלת כדי להוריד 2 קילו והיא רוצה להרוס לי). סבא מבקש שאשב רגע, שלא ארוץ כל כך מהר. מחליף מבטים עם סבתא ואומר לי את מה שהיא רוצה לומר ולא מעיזה: "שולינ'קה את בחורה חכמה. זה נהדר שאת לומדת ורוכשת השכלה, אבל מה עם בחור? מה עם חתונה? כל פעם את ישנה עם מישהו אחר (הערה: "ישנה" זה שם קוד למשהו אחר). תמצאי לך מישהו נחמד ותקימו ביחד משפחה. זה לא טוב לבחורה להיות לבד". 

סבתא מרגישה לא טוב וצריך לנתח. סבתא לא רוצה, מפחדת, אך נאלצת לוותר. ערב הניתוח הלכנו לאכול יחד בחוץ – סבא, סבתא ואני, ובעצם, הייתה זו הפעם האחרונה בה סבתא שלי עדיין היא עצמה. בפעם הבאה שראיתי אותה כבר הייתה שבר כלי. המח שלה נפגע מההרדמה ועד יומה האחרון הייתה נטולת כושר דיבור כמעט לחלוטין, חסרת יכולת קרוא וכתוב, ידיה רועדות ואינה מסוגלת כמעט לאחוז דבר, שלא לדבר על פעולות מוטוריות מורכבות מכך. מעבירה ימים שלמים ללא מעש בכורסא מול הטלוויזיה (שנאה את זה. כל השנים הייתה צופה בטלויזיה תוך כדי סריגה או ריקמה ונהגה לומר כי אין לשקוע רגע בבטלה וחוסר-עשייה), תלויה לחלוטין בסבא אשר טיפל בה באהבה, מסירות ואדיקות עד יומה האחרון. הגורל התאכזר לסבא וסבתא שלי, וזמן קצר לאחר מכן נפטרה במפתיע בתם האהובה (דודתי), מותירה אותם אבלים וכבויים.

באחד הביקורים שלי התרוממה סבתא ממקומה ורמזה לסבא לעזור לה. הביאו חבילה קטנה, צרורה במפית וסבתא מגישה לי אותה. כלי כסף אחדים אותם שמרה עבורי, מן הסתם ליום חתונתי, וטבעת גדולה עם פנינה, מעשה אומן. סבתא בוכה ומחבקת אותי ואני אותה בחזרה.

סבתא שלי נפטרה קצת אחרי פסח לפני כמה שנים ועברה סופית לשכון בליבי.

סבתא שלי.

מה לא הייתי נותנת כדי שתחזרי, ולו לרגע קל, רק כדי להגיד לך כמה את חסרה לי.

לפני כמה שנים התארחתי אצל קרובי משפחה של בנזוגי לשעבר. אחת מבנות הדוד רוכנת לעברי "איזו טבעת מקסימה, כל כך מתאימה לשמלה. יש לך טעם מצוין"

"תודה. היא הייתה של סבתא שלי. איפה כאן השירותים? נכנס לי משהו לעין"

לא יודעת אם להעלות לבלוג. כתבתי  די מזמן, ומידי פעם אני קוראת ומטפטפת קצת. לי זה  מזכיר אותה, אבל לא בטוחה שמייצג נאמנה את דמותה עבור זרים. היא הייתה עולם ומלואו ופה התכווצה לכמה פסקאות. 

גם אם יפורסם, כנראה ימחק לאחר זמן מה.

או שלא.

נראה.

תלוי מה סבתא תגיד.