עצמאית בשטח

היום בצהרים שלחתי מייל בתפוצה רחבה המודיע ש"תא הדואר הנ"ל מפסיק להיות פעיל ונא לעדכן לכתובת החלופית". אחר כך שקעתי בתיוק ניירת, סידור המגירות והסרת כל הפתקים והתזכורות מלוח השעם, כולל 2 תמונות שהדפסתי פעם והצמדתי עם נעצים (מיצי והחמוד. כל אחד לחוד, כמובן). מחקתי את המספרים מהמכשיר הישן, עדכנתי את החדש + הפצת סמס, וניקיתי את המחשב באופן יסודי (כולל מחיקת ספריות, לינקים, תוכנות וקוקיז) כשאני בודקת שוב ושוב שלא נשארו אחרי שום עקבות.

"נורא חבל שאת עוזבת, אני כל כך נהנית לעבוד איתך" אמרה לי בימים האחרונים שוב ושוב המחליפה שלי במשרד "אולי לא תעזבי? אני לא אזכור את כל הפרטים האלה לבד", "אל תדאגי" אני אומרת לה "את תמיד יכולה להתקשר ולהתייעץ איתי". "כן, אבל זה לא אותו דבר" היא ענתה לי היום בצהרים "אל תזרקי את התמונה המקסימה הזו, תשאירי אותה על הלוח. בשבילי", אז הוצאתי את מיצי מהפח והחזרתי למקום הקבוע בפינת השעם.  

בסוף היום, היה לי טרמפ עד הקניון עם המזכירה של המשרד שהיא מותק-של-בחורה, וכשירדתי היא שאלה אותי בקול עצוב "זהו? לא נראה אותך יותר?". "לא" אמרתי בחיוך וסגרתי את הדלת, והספקתי עוד לשמוע אותה אומרת למחליפה שלי, שהצטרפה גם היא לנסיעה, "את טועה אם נדמה לך שהיא אמרה את זה בצחוק." הן נסעו, ואני עמדתי בתחנה ולבשתי את הז'קט הצבעוני שלי כי נהיה קריר. הסתכלתי על הדרך הזו, בה נסעתי כמעט יום יום לאורך שש השנים האחרונות, וחשבתי לעצמי ששש שנים זו חתיכת תקופה ושכל כך הרבה השתנה, אבל במקביל – הכל נשאר כשהיה.

"אני לא אהיה זקנה אף פעם" אמרתי למישהו בשבת בצהרים "אני אמות בגיל 50". "מה, תתאבדי?" "לא, מה פתאום להתאבד? אני פשוט אפסיק לחיות". נשארו לי 11 שנים, שזה כמעט כפול מהזמן שעבדתי במשרה האחרונה שלי, מה שאומר שזה המון-המון זמן. אולי אפילו יותר מדי.