עצמאית בשטח

אני כותבת כאן כבר חודשיים בערך.

מי שקורא את כל הבלוג מההתחלה יכול לקבל מושג כלשהו, אבל מי קורא? קוראים פה ושם באקראיות, אולי מחפשים פוסט-היכרות ראשוני. לא מוצאים.

ייעדתי את הבלוג כמקום פורקן למועקות שלי, לכאבים, להפסדים, לפספוסים ולבזבוזים. חשבתי שזה יקל עלי, יעזור לי לשכוח, לסלוח, להבליג, להתקשח, להתחסן, לבכות, לצחוק ובעצם – להתנקות. חשבתי שאעשה את זה בשקט-בשקט כמה שבועות ואפרוש. לא תכננתי כניסות של קוראים אקראיים (מאיפה הם הגיעו בכלל?), לא תכננתי שיגיבו, שאני אגיב חזרה, שאכנס לבלוגים אחרים כדי לראות מיהו ומהו המגיב. ובכלל, אני גרועה באינטרקציה עם אחרים. הייתי מגדירה את עצמי כ"לא אוהבת בני אדם. מאוד אוהבת בעלי חיים". חלק מהרתיעה שלי מבני אדם נובע מהאופן בו אנשים מרשים לעצמם להתייחס לבעלי חיים – על שתיים, על ארבע, על שש. בני אדם הם רעים מטבעם.

אני לא רעה.

אני אולי "לא נחמדה", "לא סבלנית", "קיצונית בדעותיי", "לא חברותית", "ביקורתית", "דעתנית", "עקשנית", "מחמירה עם עצמי" ועוד כהנה וכהנה.

אבל לא רעה.

מפה לשם מצאתי את עצמי מקיימת דיאלוגים עם בלוגרים אחרים, מתגוננת בפני תגובות תוקפניות, מרגישה חובה להיות נחמדה ולחייך בחזרה (לחייך? אני? זה עושה קמטים!), לשקול מילים (עם זה הכי קשה לי), להיזהר בכבודם של אחרים.

ומי אמר שבאינטרנט אתה יכול להיות מה שאתה רוצה, להתנהג כמו שבחיים לא היית מרשה לעצמך? אני חושבת שביום-יום אני יותר חופשייה, פתוחה, זורמת, לא מתחשבנת.

אז אולי בכל זאת אציג את עצמי?

אני שולה (שם בדוי), בת 36 (כרונולוגית. נפשית – הרבה פחות), מתקיימת בת"א, מטפחת קריירה, מאחורי מערכות יחסים כושלות, לפני (מן הסתם) עוד מערכות יחסים שתכשלנה. סקרנית ואוהבת להתנסות, משתעממת מהר ומחפשת את הריגוש הבא, לא סומכת על אף אחד, לא סומכת גם על עצמי אבל איכשהו יוצאת תמיד ללא פגע, נהנית מדברים פשוטים, מתפלאת כשמישהו מתאהב בי (מה, הוא דפוק?), לא מתאהבת כמעט, אוהבת בעלי חיים (כבר אמרתי), בעלת חוג מצומצם של חברים קרובים (עושים הכל אחד בשביל השני). נראית "בסדר", לא משהו מיוחד - אבל יכולה "לדפוק הופעה" כשצריך, בעלת חוש אסתטי מפותח ועין רגישה לפרטים, ובמקביל – נוראית בתקשורת עם אנשים.

אני אינדוידואליסטית, ישרה (עד כדי נאיביות), לא סולחת לשקרים – אבל יודעת שלפעמים עדיף ככה (מה שלא יודעים לא כואב). לא מתרשמת בקלות מצורתו החיצונית של האדם ("יפים" מוותרים לעצמם בתחומים אחרים) אבל נופלת שוב ושוב למלכודת ה"את נראית צעירה לגילך". מדברת לפני שחושבת, רגועה בדר"כ אבל אוי למי שיגרום לפיוז להידלק, חדת מחשבה, בהירת התנסחות (כל אחד והיתרון היחסי שלו).

ולמה "שולה"?

אחד הקוראים שאל אותי אם אני בחיים כמו בבלוג. עניתי לו שכן, אבל הטריד אותי שהוא שאל בכלל. הבנתי שהקוראים עשויים לחשוב שאני ממציאה לעצמי חיים אחרים בחסות האנונימיות.

והרי כל מטרתי הייתה לטפל בחיים הנוכחיים שלי.

בגלל זה גם בחרתי להיות "שולה" (גם את זה הוא שאל).

השם "שולה" מסמל בעיני פשטות וצניעות סטייל שנות החמישים. משהו שהייתי רוצה להכניס לחיים שלי. להיות קצת יותר "שולה" – כזו שיש לה בית חם ומשפחה תומכת, אורח חיים מסודר ומאורגן, שמלות מגוהצות ונעליים מצוחצחות. "שולה" אוכלת שלוש ארוחות מסודרות ביום, לא נוגעת בחטיפים, שותה מקסימום פונץ' ולא חולמת לעשות דיאטת סיגריות. תמיד יש לה ממחטה נקייה בתיק והיא לעולם לא תצא לרחוב עם ג'ינס קרוע או בלי חזייה. ועוד לא דיברנו על הקשר שלה עם בחורים.       

אני יודעת שאני לא ממש יכולה להיות "שולה", אבל לשאוף לכך אפשר? 

עכשיו יותר ברור מי אני?

ובאותו עניין

ק' ואני נפגשנו אמש פעם ראשונה פנים אל פנים. אנחנו מכירים כבר כמה שבועות (מהצ'ט), הקשר וירטואלי בעיקרו ולפעמים גולש לטלפון.

שאלתי אותו אם הוא מקשר בין הבחורה שיושבת מולו לבין "שולה" מהבלוג והמיילים. הוא קצת התפתל ובסוף אמר שהוא לא יכול להפריד בין הבלוג למיילים ולטלפון, ושבאופן כללי לא קנה את התדמית ה"קשוחה" מהבלוג, כל הזמן חשב שאני "חמודה" וזה גם מה שנראה לו כעת.

ואז הבנתי - אנשים קוראים בין השורות.

וכל הסבר נוסף מיותר.