עצמאית בשטח

 ק' ואני הכרנו בצ'ט לפני כחודשיים, וכפעולת מנע למפגשים-עם-בני-25 הזמנתי אותו לקרוא בבלוג שלי. הנחתי שאם ייחשף לבלוג: א. לא ירצה לפגוש אותי. ב. אני לא אעיז להיפגש איתו. אבל העניינים התפתחו בניגוד מוחלט לקו מחשבתי ונרקם בנינו קשר וירטואלי מיוחד, שגלש גם לטלפון כשהוא יצא למילואים. ק' צעיר ממני בגיל אבל בוגר בנפש, הוא מבין אותי עוד לפני שאני אומרת ומאתר את חולשותיי על פי הפוסטים. הוא בחור חברותי בעל קול חם ומלטף, ניכר עליו שגדל בבית עם הרבה אהבה, ובאופן כללי – הוא טיפוס שמבסוט מהחיים.

ובשבוע שעבר הוא דפק אצלי בדלת.

לקחתי אותו לפאב "שלי". הוא התרשם מהעיצוב והאוכלוסייה (ברור, על פי זה המקום סומן על ידי. הגולדסטאר אותה גולדסטאר בכל מקום), אבל התבאס מהמוזיקה והשתייה. שאלתי אותו אם הוא מקשר בין הבחורה שיושבת מולו לבין הדמות מהבלוג והמיילים. הוא התפתל בתשובתו ובשורה תחתונה אמר שמראש הבין שאיני קשוחה או "רעה" כמו הרושם שניסיתי ליצור בבלוג, שכל הזמן חשב שאני "חמודה" וכך אני נראית לו גם כעת.

התרשמתי שהוא היה נבוך מהמפגש, ורק לקראת סוף הערב הפשיר קצת (אולי כי ידע שהסוף קרוב?). שאלתי אותו על כך למחרת (וכהרגלי לא שקלתי מילים) והוא ענה שהוא ביישן מטבעו. חליק. הבחור צעיר ממני ב 11 שנים, ועל פי הסיפורים שהוא מאכיל אותי בהם כבר שבועות, לא הייתי מונה את הביישנות בין תכונותיו. 

אני מקווה שהוא לא חשש שאני בונה עליו לפעילות הורמונלית משותפת (הקשר לא בכיוון הזה בכלל), ובמיוחד אני מקווה שזה לא בגלל משהו שעשיתי, אמרתי או הכי גרוע - איך שהתלבשתי. הוא צריך להבין שבגילי אני לא יכולה להרשות לעצמי לצאת לפאב במכנסיים שלא מחטבות לי את התחת כמו שצריך (וגם לפני 10 שנים לא יכולתי).

למה זה קורה לי?

השקעתי שנים בלימודים, יש לי ידע מקצועי נרחב ויכולת גבוהה, תחת ידי עברו פרויקטים כלל-ארציים משמעותיים ועתירי תקציב, אני עובדת על בסיס קבוע עם גופים ציבוריים בכירים ומי שרוצה לשכור את שירותי הייעוץ שלי יודע שהוא צריך לשלם. ולשלם טוב.

ובכל זאת, לפני שאני יוצאת מהבית – בעיקר לישיבה או איזו פגישה חשובה - אני עומדת מול הראי ומתעכבת במבטי על החזית האחורית והפרופיל (שתי נקודות התורפה שלי), ואם קווי המתאר נראים לי נפולים משהו או רחבים מידי חלילה – הולך לי כל הביטחון העצמי, נעתקות לי המילים מהפה ואני יודעת שכלום לא ילך לי באותו יום.

וכנ"ל להיפך - נקראתי בהתרעה קצרה לשאת דברים בכינוס מקצועי. יומיים לפני זה רשמתי לעצמי בחופזה כמה ראשי פרקים, ובעיקר התכוננתי להשפיל את עצמי בפני ציבור המשתתפים (שונאת לדבר לפני קהל גדול). יום לפני זה בחרתי בקפידה את הבגדים (מיני שחור ומגפיים גבוהי עקב. רק השוט היה חסר לי).

הייתי הצלחה מסחררת.

למה אני כזו?     

אני רוצה שישפטו אותי לפי מה שיש לי בין האוזניים, ולא על פי רוחב אגן הירכיים. אבל אם אני בעצמי לא מסוגלת לכך – איך הלין על אחרים?

הייתי צריכה להיוולד גבר. פה הטעות. נולדתי בצד הלא-נכון.

ועכשיו זה מאוחר מידי. בשבילי בכל אופן.

והערה קצרה בהמשך לבילוי בפאב:

אנחנו ישבנו בפינה הדרום-מערבית של הבר. באלכסון לנו - בפינה הצפון-מזרחית שהיא הנידחת ביותר בפאב, ישב בחור שדומה נורא לדודי בלסר (נו, הדוגמן).

וכאן אני רוצה לצאת בקריאה נרגשת לכל הבחורים בעלי החיצוניות ההורסת (הם בטח לא קוראים אותי, אבל תעבירו את המסר. תודה) :

א.     אני מדברת בשם עצמי, אבל בטוחה שמייצגת מגזר שלם.

ב.      אני בת 36 ולא נהיית צעירה יותר. הראייה שלי כבר לא במיטבה ובטח לא מבעד לאדי הבירה ועשן הסיגריות, ובנוסף אני יושבת בחברת מישהו אז לא נעים לי לנעוץ מבטים ממושכים באחר.

ג.       וכאן אני מגיעה לעיקר: כשאתם בוחרים היכן לשבת בפאב, תשתדלו שזה יהיה באזור שעוברים דרכו לשירותים. גם אחרי כמה בירות אני עדיין יכולה ללכת בכיוון אחד ולהסתכל לכיוון השני. כשהמיומנות הזו תאבד לי – אני אבין את הרמז. מבטיחה.

בתודה מראש,

שולה.