(לפוסי, ברגשי הזדהות)

בנובמבר האחרון שהיתי יומיים ברמה"ג. במסגרת העבודה, כמובן. במשך היום עסקתי בהנחיית סדנאות, כרסום קרואסונים, הסתחבקות עם מזמין העבודה ובהייה ארוכה בשקיעה המרהיבה. בערב אכלתי ברמות (מומלץ) ובלילה ישנתי בחדר בעל עיצוב סגפני-משהו במלון המקומי (במלון, לא בביקתות-עץ-עם-הג'קוזי. רק שיהיה ברור). הבוסית שלי ואני היינו האורחות היחידות במקום (אמצע השבוע, מידל-אוף-נו-וואר. הגיוני.), קיבלנו חדרים צמודים וכשנכנסתי לשלי מיהרתי לאושש את ההנחה שיש אמבטיה כי הבאתי מלחים וקצף והיו לי תכניות. (לא. אין לי בבית.) כיוונתי את השעון ליקיצה מוקדמת כדי שיהיה לי זמן ונרדמתי מיד, למרות שהמצעים היו קרים ומעומלנים ומבחוץ נשמעו קולות מפחידים של טבע. מאז ומעולם הצטיינתי בשינה.

בבוקר התכרבלתי עם שמיכה וסיגריה בבלקון הצמוד מול הנוף הקר. אחר כך מתחתי קצת איברים, נשמתי עמוק (אבל לא יותר מידי, כי אוויר נקי עושה לי לא טוב) ונכנסתי לחדר הרחצה. פתחתי את המים וחיכיתי. וחיכיתי עוד קצת. ועוד טיפה. מה זה, כמה זמן לוקח להם להגיע?

בקבלה לא הייתה תשובה וגם לא בכל המספרים האחרים שהיו רשומים על כרטיס הביקור שהיה ליד המיטה. רועדת מקור נכנסתי חזרה למיטה והתקשרתי לבוסית שלי בטלפון הנייד. "אין מים חמים" אני אומרת לה בשיניים נוקשות. "לא יכול להיות. חכי, אני חוזרת אליך". "בחיי" היא אומרת לי אחרי 5 דק' "התקשרת לקבלה?" "כן" אני מייללת "הם לא עונים". "טוב. תני לי לגשת לשם" היא אומרת "ככה, כמו שאני, עם הפיז'מה". אז אני מתכסה עד מעל לראש וישנה איזה רבע שעה, עד שהיא מתקשרת שוב ואומרת שהלכה לקבלה והעירה את השומר ומסתבר שהדוד היה כבוי ועכשיו הם הדליקו ועוד מעט יהיו לנו מים, מה שבאמת קרה רק שזה לא עזר לי כי כבר לא היה לי זמן לאמבטיה.

אחר כך ישבנו במרפסת הגדולה לארוחת בוקר. אני רציתי רק קפה, אבל המלצר חיבר לנו 3 שולחנות והעמיס עליהם אוכל לגדוד ושאל אם הכל בסדר ואולי אפשר להציע גם בורקסים חמים ועוגה, והוא באמת מתנצל על נושא המים החמים ו"למה את לא אוכלת? חסר לך משהו? לא טעים?". וכבר התחיל להיות לא נעים כי הוא דרוזי ועוד עלול לקחת את זה באופן אישי, אז לא הייתה לי ברירה אלא לשנע את האוכל מצלחת לצלחת שיראה כאילו הכמות הולכת וקטנה, והכי עיצבן אותי שמפה זה הולך ישר לזבל וזה בזמן שבהודו יש ילדים רעבים שלא לדבר על כך שאף אחד לא מדליק להם את הדוד בבוקר בגאנגס.

ומה נותר לנו אם לא להתנחם בעוגת לימון, כמו שהבטחתי. באדיבות Ynet - קל להכנה ומוצלח בטירוף:

עוגת לימון

בצק:

1.5 כוס קמח (210 גר')

0.25 כוס אבקת סוכר (28 גר')

150 גר' חמאה קרה חתוכה לקוביות

0.25 כפית מלח

לעבד לבצק פירורי דק, להדק בידיים על תחתית תבנית (גודל מומלץ: 25X25 סמ'), לאפות כ 20 דק' בחום 180 מעלות עד לקבלת צבע זהוב. לצנן בתבנית שמונחת על רשת (על מנת שיצטנן גם מלמטה) כ- 10 דק', ובמקביל להוריד את חום התנור ל 150 מעלות.

מלית:

4 ביצים טרופות

1.3 כוס סוכר (300 גר')

0.75 כוס מיץ לימון טרי (150 מ"ל)

גרידה מקליפת 3 לימונים

0.25 כוס קמח (30 גר')

0.5 כפית אבקת אפייה

אבקת סוכר לקישוט (לדעתי מיותר)

להקציף ביצים + סוכר עד לקבלת תערובת תפוחה ובהירה. להוסיף מיץ לימון + גרידה, לקפל פנימה בעדינות קמח + אבקת אפייה עד לקבלת תערובת חלקה ואחידה.

למזוג את המלית על הבצק האפוי, ולאפות עוד 25 דק' (בערך) בחום 150 מעלות, עד שהמלית תזהיב ותתייצב כשנוגעים בה במרכז. להיזהר לא לאפות יותר מידי כי המלית נשרפת בקלות.

לצנן צינון מלא על רשת, וכאשר העוגה קרה לבזוק מעליה אבקת סוכר (דילגתי).

לחתוך לריבועים קטנים (לחיתוך מושלם – לטבול סכין במים חמים, לנגב, ולפרוס).

למקרר.

להגיש מאוד קר, רצוי יום לאחר ההכנה שכן רק אז הבצק סופג את טעמי המלית ומתחבר איתה ליחידה אחת (מיד לאחר האפייה הבצק עדיין יבש מעט ונוטה להיפרד מהמלית).

"אז למה לא הלכת בעצמך לקבלה?" שואלת אותי המזכירה במשרד כאשר גוללתי בפניה מאוחר יותר את הזוועה. "השתגעת?" אמרתי לה "ראשית – שיתהפך העולם אני לא מזיזה אצבע לפני המקלחת של הבוקר. שנית – איך בדיוק אני אלך לשם? אני ישנה בלי פיז'מה!".