עצמאית בשטח

מספר הפעמים בהם חיפשתי איפה לעזאזל השארתי את האוטו:

בחו"ל – במצטבר בערך 12 שעות, מתוכן 4 שעות רצוף באוטרכט, הולנד

באוניברסיטה – עשרות פעמים (לאורך 5 שנים)

ליד הבית – בערך 20 פעם

ברחבי העיר – בערך 10 פעמים, 5 מתוכן בפלורנטין

בחניונים תת קרקעיים – באופן קבוע

ליד המשרד הישן – פעמים ספורות

ליד המשרד הנוכחי – אין לי אוטו (הכי טוב)

סה"כ תאונות שנגרמו באשמתי - 6 (לפחות. ייתכן והיו עוד שהדחקתי)

מספר נפגעים – 0

מספר פעמים בהם האוטו שלי ניזוק – 5

מספר פעמים בהם האוטו השני ניזוק – 1

מספר פעמים בהם החלקתי (עם האוטו) מהחניה המוגבהת לחצר של השכנים – 2 (חוויה מומלצת)

מספר פעמים בהם דפקו או שרטו לי את האוטו – לפחות 10

מספר הפעמים בהם דפקו לי את האוטו והשאירו פתק – 1 (פראייר)

מספר פעמים בהם עצר אותי שוטר תנועה:

מהירות מופרזת – 8 בערך, מתוכם רק אחד ויתר לי

בדיקת ניירת שגרתית – כל פעם שאני עוברת ליד מארב משטרתי

נהיגה ללא ביטוח + תאונה – 1 (לילה במעצר, קנס, החרמת הרכב)

מספר פעמים בהם עצר אותי שוטר לא-תנועה:

בדיקת סמים שגרתית – 1 (קנס של 100 מרק גרמני + החרמת החומר. נאצי)

גיל הוצאת רישיון נהיגה על פרייבט – 18

למה בכלל הוצאתי רישיון לפרייבט? כי אבא לא הסכים לי אופנוע

ידע בנהיגה לאורך השנה הראשונה – כלום, אבל לא יורדת מ 100 קמ"ש

מספר הפעמים בהם נהגתי שתויה – בין 10 ל – 20

מספר הפעמים בהם נסעתי עם נהג שתוי – עשרות

מספר הפעמים בהם נתקעתי עם האוטו והמשכתי בטרמפים – בין 6 ל 10

הכינוי של הדייהטסו שרייד (ז"ל) שלי בפי החבר'ה – "הג'יפ"

הכינוי שלי בפי החבר'ה – "נהגת שודים"

הרכב שאני מתה שיהיה לי – סיטרואן דה-שוו עם גג נפתח (לא נראה לי שיתגשם)

הרכב שלרוב היה לי – יפניות שונות (איחסה. חסר סטייל מינימלי)

טיפולים שאני יודעת לעשות באוטו:

להחליף גלגל

למלא מים במיכל של הוישרים

לחקות את הקולות שיצאו מהמנוע לפני שהאוטו דמם (המוסכניק אומר שאני מעולה בזה)

מספר הפעמים בהם החלפתי בעצמי גלגל - 2

שאר הפעמים - עצרתי בצד ושמתי אורות מהבהבים (למה ללכלך סתם את הידיים?)

מספר הפעמים בהם היה לי פנצ'ר – 3 (בני זוג שונים, כולם התגלו כאזעקת שווא)

מספר הפעמים בהם עשיתי את זה באוטו:

מי סופר

השבוע באה אלי חברה ונסענו יחד לדיזינגוף סנטר לצורך עריכת סקר שווקים דחוף והכרחי בנושא צבעים לצביעת המיטה של הילדה (שלה). חנינו בחניון התת קרקעי ועלינו לקומת החנויות שמחות וטובות לב.

שעתיים מאוחר יותר נאלצנו לשחזר את צעדינו באופן מדויק וזאת במטרה למצוא את הרכב. דווקא הלך די מהר, בערך חצי שעה (טוב, החניון בסנטר די קטן וגם זכרנו בדיוק באיזה צד של הסנטר חנינו).

ואז נזכרתי למה אין לי רכב כיום.

בנוסף לאילוץ הכלכלי כמובן.