עצמאית בשטח

שמתי לב לזה כשהעפתי מבט חטוף במראה הארוכה שתלויה בחדר המדרגות על פניה חלפתי בדרכי החוצה. לרגע חלף בי הרהור בדבר חזרה הביתה והחלפה, אבל לא רציתי לייבש אותו אז ויתרתי, ואיך שנכנסתי לאוטו אמרתי: "התלבשתי כמו פרחה. מצטערת", כדי שלא יהיה מצב שזה יבוא ממנו. אבל הוא אמר שבכלל לא ושאני נראית יפה מאוד, ואני הקלקתי את חגורת הבטיחות, משכתי קצת למטה את המיני הסוררת שעלתה כשהתיישבתי, וכל הזמן הזה השתדלתי לשמור על רגלים צמודות אבל יכול להיות שלא ממש הצליח לי. זו לא אשמתי, זה המושבים הנמוכים של השברולט שלו.

חשבנו לשבת בדיטה, אבל בסוף יצא פסטיס, וזה אחרי שתפרנו את רוטשילד כמה פעמים בחיפוש אחר חניה. הוא ביקש מהמלצרית שתיתן לנו את הפינתי שצופה אל הרחוב, אבל היא אמרה שהוא מוזמן ושלחה אותנו לשולחן אמצעי, שהיה בסדר גמור חוץ מזה שלידנו עישנו סיגרים מסריחים נורא. הזמנו בירה (אני - גולדסטאר, הוא – לא) ולמנה ראשונה חלקנו בנינו סופלה גבינות עיזים, שהגיע על מצע של ירקות קלויים. היו מלפפון וקישוא וגזר ואיזה משהו אדום שמיד חשדתי בו, אז ליתר בטחון שאלתי והוא אמר שנראה לו שזה סלק וזה הספיק לי כדי להזיז אותו בשאט נפש הצידה. לעיקרית לקחנו דג במעטפת פילו (הוא) וטבעות קלמרי מטוגנות (אני). הקלמרי לווה בחתיכות פלפלים אדומים קלויים (מצוינים) ובנתזי רוטב פלפלים צהוב (פחות אהבתי), ובמחשבה שנייה זה לא היה חכם מצדי לאכול מטוגן בשעת ערב מאוחרת שכזו אבל אי אפשר להגיד שלא היה טעים. הדג שלו הגיע עם צלוחית קטנה של פירה מעוטר בשביבי כרישה מטוגנים, והוא טעם, עיקם את הפרצוף ואמר שמצידו אני יכולה לגמור הכל לבד. "זה פירה זה? הפירה שחיים כהן היה מכין ב"קרן" – זה פירה!" ועיניו הוצפו בדוק של געגועים, כשתיאר לי את סידרת הסינון המפרכת עליה חיים היה שוקד (עאלק שוקד. בשביל זה יש לו עובדים). סיפרתי לו שפעם גם אני הייתי מסננת פירה, ואח"כ מסדרת בתבנית אפיה – פירה תפו"א לצד בטטה (שלא לדבר על ירקות שורש, שלסנן אותם זו באמת קריעה.) מכניסים לתנור לאיזה 20 דק', והפירה מקבל מעטפת קריספית. טעים ונראה טוב, וכבר מזמן הפסקתי להכין את זה כי הגעתי למסקנה שאוכל זה לא משהו ששווה כ"כ הרבה טירחה. לקינוח בחרתי (עבור שנינו) בומב ברולה, בגלל שהיה כתוב שיש בזה שוקולד ותפוז שזה הצירוף שאני הכי אוהבת. בזמן שאכלנו התווכחנו בנינו על כמות הקלוריות שיש במנה (הוא אמר ש 700, אני חושבת שיותר) והתאכזבנו (אני לפחות) שלא הורגש בכלל טעם של תפוז.

קצת אחרי שהתיישבנו שאלתי אותו מה הוא חושב על הסנדלים שלי (האדומות והמהממות, שאני לא יכולה ללכת בהן יותר מ 10 דק' רצוף), והוא השתדל להגיד דברים טובים למרות שהן ממש, אבל ממש, לא לטעמו. הוא קורא לי "שולינקה" במקום בשם המציאותי שלי, כמו כמה אחרים שהכרתי מכאן, ואיכשהו תמיד יוצא שאנחנו הולכים לאכול או לשתות למרות שבשיחות המסנג'ר הראשונות שלנו בכלל קבענו לטורניר סנוקר. (או פול. או וואטאבר.)

בשבוע הבא – צהרים בסינית בהרצליה פיתוח. הכינו את המזלגות.