עצמאית בשטח

סוף 1999, תקופה חרא. עולמי נטרף עלי, כל מה שהיה קבוע התבטל, ערוצים חדשים נפתחים בפני ואני שועטת לאורכם, חוזרת שוב ושוב על אותו דפוס של טעויות, נשטפת במערבולת החיים, מטפסת לגבהים ומתרסקת למעמקים. כל חוויה כזו מוציאה אותי לכאורה מחושלת אך בעצם מכורסמת, מדולדלת כוחות, נטולת אנרגיות.

אף אחד לא יעזור לי. אני יודעת שרק אני יכולה לעזור לעצמי אבל לא מוצאת את הכוח לכך. לא מצליחה להצביע על הכיוון שיביא לי את המזור.

ואז, כשכבר לא ידעתי מה יהיה איתי, נכנסה רמה לחיי.

רמה המקסימה. עם הים העמוק בעיניה, הצחות בעורה, החוזק והרכות בידיה ורוגע שהיא משרה סביבה. רמה באה לי בדיוק בזמן.  

בערך שנה לאחר שהכרנו היא מספרת לי שהחלה לעסוק בריפוי אלטרנטיבי ומחפשת מישהו עליו תוכל להתאמן בתקופת ההתמחות שלה. אני ישר מציעה את עצמי ורמה מופתעת קצת ומסבירה לי שזה ידרוש ממני מחויבות, הן לתהליך הפנימי והן ללוח זמנים (פגישה שבועית). היא יודעת שאם יש משהו שאני שונאת זה להשקיע בעצמי זמן ותשומת לב ומבקשת שאחשוב על זה קצת ואחזיר לה תשובה בעוד כמה ימים. זוהי דרך ארוכה ורצינית ויש להיכנס אליה עם כוונה מלאה.

אין לי על מה לחשוב, ברור לי שזו התשובה. ברור לי שזה התפקיד של רמה בחיי.

התהליך מתחיל באיבחון נושאים רלוונטים לטיפול (למשל: פוביה כלשהי, חוסר בטחון, חוסר הצלחה בתחום מסוים וכדומה) והתמקדות באחד מהם תוך פירוקו לגורמים ותתי גורמים. השלב הבא עוסק בהגדרה מדויקת של ה"דפוס" הפיזי דרכו מתבטא ה"נושא" בגוף (למשל: שריר תפוס, עווית כלשהי, כאב כרוני וכדומה), ואז – יציאה למתקפה כוללת על האזור ה"נגוע" בדמות נגיעות, לחיצות, כיווצים, הרפיות וכדומה. הרעיון הכללי הוא טיפול פיזי בגוף למטרת הרפיה וריפוי הנפש.

בפגישה הראשונה הגדרנו נושא לעבודה (נטייה הטבועה בי לקחת את האשמה על עצמי, ללא קשר לנסיבות) וקבענו את המטרה אליה אנו שואפות (למזער את המחשבות הטורדניות והמיותרות). רמה אומרת שמבחינה גופנית הבעיה מתבטאת אצלי בצוואר ובכתפיים (ובאמת הכתפיים שלי "תפוסות" באורח קבע) ושהדבר מהווה מעין "חסימה" בין הראש לשאר הגוף. "הראש והמחשבה שלך פעילים בהגזמה. את "חושבת" במקום "להרגיש". יש לך אינטליגנציה גבוהה ומחשבה מהירה וממוקדת, אבל זה בא על חשבון דברים אחרים. היכולת הרגשית שלך נמוכה. "משהו" גרם לך לחזק צדדים מסוימים של המוח ולנטרל אחרים".

הידיים של רמה רכות אך חזקות. אני שוכבת על שולחן הטיפולים שלה והיא לשה את בשרי, מתמקדת בנקודות הכואבות, מורה לי מתי ואיפה לכווץ ולשחרר. הטיפולים מותירים אותי כואבת ומפורקת. בקושי יש לי כוח להתלבש ולגרור את עצמי חזרה הביתה. זה לא קל אבל בינתיים אני מתמודדת, ולמרות הסקפטיות הטבועה בי יש לי תחושה טובה. נראה לי שאני בדרך הנכונה.

ובאמת זה קרה, ודי מהר אפילו. המטרה הראשונה הושגה תוך חודשיים או שלושה ושתינו מאושרות. רמה מרוצה מההישג המקצועי הנאה (בכל זאת, היא עדיין מתלמדת) ואני לומדת לחיות בלי כתפיים תפוסות ותחושת אשם תמידית (היי, זה דווקא נחמד). אנחנו מגדירות מטרה נוספת ויוצאות לדרך בכוחות מחודשים.

מעבר לעובדה כי הטיפול שיחרר אותי ממטענים כבדים אותם נשאתי על עצמי דרך קבע, הוא גם לימד אותי להיות קשובה לעצמי, להקשיב לביקורת של אחרים, להודות בחולשות ולוותר לעצמי לפעמים, לא יותר מידי. ובמיוחד, התהליך "אילץ" אותי להקדיש לעצמי שעה וחצי שבועיות בהן העולם כולו עוצר מלכת ורק רמה ואני בחדר הקטן מדברות על שולה. מי היה  מאמין שאני, שולה, יוצאת יום בשבוע בזמן מהעבודה, ממהרת למפגש ומתרכזת למשך שעה וחצי (לפחות) בעצמי, משתפת אדם נוסף בכאבי ומצוקותי.

רמה נותנת לי "שיעורי בית" למשך השבוע הקרוב – לשים לב איך אני מתנהגת ומגיבה, לזכור מה הרגיז אותי השבוע ומה עשה לי טוב, מה רציתי וממה התרחקתי. בשבועות הראשונים הייתי תלמידה גרועה. לא מכינה שיעורים וגם אין ממי להעתיק. וזה לא שלא רציתי. רציתי, אך לא יכולתי. לא מצאתי את הזמן והסבלנות להתרכז בעצמי, לא זכרתי לשים לב למה שקרה לי, איך הגבתי ומה הרגשתי. עם הזמן השתפרתי.

החודשים עוברים ואנחנו סוגרות כמעט שנה ביחד כאשר רמה מגיעה אלי בהצעה מיוחדת. אנחנו צריכות ללכת לפגישת מעקב (טיפול שנעשתה בנוכחות מורה מוסמך לצורך בחינת ובדיקת התהליך, תיקונים והכוונות במידת הצורך) ורמה אומרת שיש אפשרות לעבור את הטיפול הזה מול כיתת הלימוד כולה, כחלק ממערך הלימודים הנוכחי שלהם.

"מעולם לא הייתי בשיעור כזה אבל שמעתי שזו חוויה אנרגטית מאוד מיוחדת" אומרת רמה "אנחנו בדיוק בשלב הזה, ואני יודעת שאת אוהבת דברים מיוחדים. תחשבי על זה ותגידי לי בשבוע הבא". אני לא צריכה לחשוב. אני מרגישה שזה מה שאני צריכה עכשיו, ובמקום אני עונה בחיוב.

השיעור המיועד מתקיים בשעת צהרים מוקדמת. אני יוצאת מהעבודה ומוזר לי להסתובב ככה סתם באמצע היום בעיר. התקופה היא סוף החורף ותחילת הקיץ, מזג האוויר אידיאלי, בתי הקפה מלאים באנשים, וכשאני עולה במדרגות העץ בדרך לכיתת הלימוד בדרום העיר אני מבינה לראשונה שאני הולכת להיחשף בפני קבוצת אנשים זרים. חשיפה פיזית ונפשית. מה חשבתי לעצמי כשהסכמתי, ועוד בקלות כזו?

כיתת הלימוד נמצאת בחדר גדול, מוקף חלונות ושטוף שמש. התלמידים (בערך 30) יושבים בחצי גורן מתחת לחלונות הגדולים ואני יושבת מולם על מיטת הטיפול המוגבהת, מצד אחד שלי המורה ומצד שני – רמה. רמה ואני (המטופלת) נציג את הדרך המשותפת שעברנו עד כה, תהיה התייחסות של המורה, שאלות של התלמידים, המורה תגדיר את הנושא עליו נעבוד היום, ואז – הטיפול עצמו, מנוחה קצרה וסיכום.

האיבחון הראשוני מתבצע דרך כפות הרגליים. המורה מסבירה לגבי המשמעויות הנגזרות מצורת כפות הרגלים שלי ומרשה לתלמידים לקום ולהסתכל מקרוב. אני מסתכלת על קבוצת האנשים העומדת מולי ומנסה לשדר חיוביות. המורה כבר אבחנה אותי כחדת מחשבה ומהירת תגובה, חריפת שכל ושנונה, עטופת שכבות הגנה אשר כמעט וחנקו כל יכולת להתפתחות רגשית, ובגדול – כתוצר נשי מובהק של חברה קפיטליסטית תחרותית – ההישרדות במירוץ החיים המטורף מחייבת פיתוח עור של פיל, אשר במקרה שלי הנו מחוספס כראוי ומכוסה במעטה של קשיחות וציניות.

היא צודקת ואין לי בעיה להודות בכך בפני כל הכיתה, מה גם שהחשש הראשוני שלי שמא אצטייר בעיניהם כשיינקינאית רכת לב התאדה לחלוטין. המורה קלטה אותי ברגע והיטיבה להעביר את דמותי. אני מבחינה באמפטיית-מה במבטי התלמידים וברור להם שאני מדברת בשפת העסקים. דמעות לא הולכות להיות פה היום, גם לא חיבוקים. מצטערת, זו לא המחלקה שלי.

איזו יהירה הייתי. כמה אטומה וקשוחה. עד סוף השיעור אני ארצה לבכות. אני אהיה מוכנה לעשות הכל רק שיתנו לי לבכות.

אבל בואו לא נקדים את המאוחר.

המשך יבוא

הפוסט הזה הוא הראשון בסדרה של התייחסויות ל"גוש הזר" התקוע בגרוני. גוש זה הוא הסיבה העיקרית לכתיבה שלי כאן ואני מאוד רוצה לממש את מה שהבטחתי לעצמי בפתיחת הבלוג ולהוציא הכל. יש לי כוח ואין בי פחד, אבל זה ייקח לי זמן.