עצמאית בשטח

פיתחתי קראש היסטרי על המדריך הברזילאי ליוגה, וזה אחרי שבפסטיבל הקודם נדלקתי על המדריך הישראלי ליוגה.

ממחר אני מתחילה לעשות יוגה במכון כושר.

לזחול על הברכיים זה לא נוח וכואב. לזחול על הברכיים בעירום זה לא נוח, כואב ומביך (גרוויטציה וזה). לזחול על הברכיים בעירום כחלק מחבורה שלמה זה לא נוח, כואב, מביך ותענוג מפוקפק. לזחול על הברכיים בעירום כחלק מחבורה שלמה המורכבת ברובה המכריע מגברים בני 40 ומעלה זה לא נוח, כואב, מביך, תענוג מפוקפק ועלול להוות עילה לאשפוז. עד עכשיו יש לי מול העיניים את תמונת שקי האשכים המתנדנדים.

לרוב, הגוף הגברי זו יצירה הלוקה באסתטיקה. והגיע הזמן שמישהו יגיד את זה בקול רם. 

ביום שישי בשעה 16:00 פרשתי את הלונגי שלי (יבוא אישי מהודו) ברצועת הצל שנוצרה בין האוהל שלנו לאוהל השכן, הנחתי את שק השינה המקופל של נוריקו ככרית ונשכבתי למנוחת צהרים. התבנית הפיזית גרמה להיווצרות "מסדרון רוח", ובזמן השינה הרגשתי איך משבי הרוח נכנסים לי לגוף מכיוון דרום ומקררים אותי מבפנים. זו תיזכר כחוויה הכי מיוחדת של הפסטיבל, אם לא בחיים בכלל.

גאון מי שתכנן את הגוף הנשי. גאון.

מי שהעביר חיים שלמים מבלי לחוות מסיבת בריכה, בעירום, במדבר, בשעת בין ערביים ועם מוזיקת טראנס ברקע – כאילו לא חי.

בדוק.

30 ומשהו שנים הסתובבנו בעולם מבלי לדעת האחת על השנייה, ומרגע שנפגשנו יש בנינו מן הרמוניה מוחלטת, כמו יין ויאנג. היא מבלגנת ואני מסדרת, היא הולכת לישון קצת לפני שאני קמה, היא רוכשת לעצמה בכל רגע חברים חדשים ואני דיברתי רק עם מי שהיא הציגה בפני, אני מנוקבת ומקועקעת והיא מציגה גוף חף מכל סממן לא-טבעי. אני זרמתי עם חירטוטי הסדנאות והיא שאלה וחקרה והסיקה מסקנות, אני התפשטתי ביום ה' והתלבשתי שוב רק במוצ"ש והיא נעה על הסקאלה כל הזמן. אני זייפנית היסטרית והיא שרה במקהלות, אני מתעלמת סידרתית מהטרדות והיא נדהמת, נסערת ופה-ושם גם חומלת. אנשים טעו לחשוב שאנחנו צעירות מגילנו, שאנחנו אחיות, שאנחנו מכירות לאורך שנים, ומישהו שהכרנו קצת יותר מקרוב אמר "אתן ממש ילדות-פרחים". הפסטיבל כולו היה חוויה אדירה, שייקח זמן עד שתתעכל ותניב תובנות, אבל כבר עכשיו אני יכולה לומר בוודאות שהכל מתגמד ליד החוויה של לבלות 3 ימים במחיצת נוריקו.