עצמאית בשטח

השיעור מתחיל. התלמידים שואלים אותי שאלות (אחד אחד ובהצבעה) ואני עונה. אני מדברת מהר כמו תמיד, עד כדי כך שהם מבקשים שאאיט את הקצב. אני עונה בכנות ובישירות אבל לא מוותרת על ה"טריקים" הקבועים שלי. חייבת שיתרשמו ממני, חייבת שיבינו מי יושבת מולם - היי, זו אני, שולה. אתם אמנם עדיין לא ממש מכירים אותי אבל תנו לי 10 דקות ואני אסובב אתכם סביב האצבע הקטנה שלי. אני אינטליגנטית, שנונה וישירה. אני לא נשברת אף פעם ויודעת בדיוק מה אני רוצה. ועכשיו אני רוצה שתאהבו אותי, שתרחמו עלי קצת ושלא "תיכנסו" בי חזק מידי.

זה לקח אפילו פחות ממה שחשבתי.

אני רואה את זה בעיניים שלהם. יושבים מולי בן 30 ל 40 אנשים מבוגרים והעיניים שלהם טובות, מחייכות. הם צוחקים למשמע התשובות המתוחכמות שלי, משתאים לנוכח הקלות והישירות בה אני עונה על שאלותיהם, מעריכים את הביקורת העצמית שלי, את המודעות האבסולוטית שלי לגבי עצמי, את הכוח שלי להיחשף מולם.

וזה מה שרציתי.    

בהפסקה קרה דבר מוזר.

דיברתי עם רמה ועוד שתיים מחברותיה כשפתאום נעמד לידינו בחור מהכיתה, הניח את היד שלו על הכתף שלי שאל אם האוטו שחוסם את הכניסה הוא שלי במקרה. אמרתי שלא, ושאין לי בכלל רכב וגלשנו לשיחה קלילה על מכוניות ואנשים שיכולים להרשות לעצמם להחזיק אותן, וכל הזמן הזה הבחור ממשיך לעמוד לידי והיד שלו על הכתף שלי. והכתף שלי בוערת. "שילך כבר, שיוריד את היד" אני חושבת "מה הוא נוגע בי ועוד למשך זמן ארוך כל כך". אני לא סובלת שזרים נוגעים בי, ובטח לא מבלי לקבל את אישורי. אני מנסה לשמור על קור רוח, מרגישה איך החום מהיד שלו מחלחל לגופי, ממיס את גוש הקרח התקוע בגרוני, מרכך את השרירים התפוסים שלי, מרכך אותי, נוגע בי מבפנים. ורגע לפני שניערתי אותו מעלי בכח נכנסה המורה לכיתה וביקשה מכולם להתיישב. הוא לקח את עצמו ואת היד שלו והצטרף לאחרים.

גם אני התיישבתי, על שולחן הטיפולים.

הגיע החלק של העבודה הפיזית. הטיפול שלי מתרכז בגב ובכתפיים ואני מורידה את החולצה ונשכבת על הבטן. המורה מתחילה את הטיפול לבדה ובהמשך רמה מצטרפת אליה ושתיהן לשות אותי במרץ. המורה אומרת שאני נורא נוקשה ושואלת את רמה אם בטיפולים אצלה אני זזה קצת יותר. רמה אומרת שלא, ושתמיד קשה להוציא ממני תגובה פיזית למגע. המורה מנסה לרכך את גופי ע"י סדרה של נגיעות מתוזמנות היטב ובמקביל מסבירה לי שעלי להשתחרר, להירגע. "אני לא יכולה" אני לוחשת לה, בשקט, שהכיתה לא תשמע (אני מתפדחת משהו-פחד), "את יכולה, את יכולה. את צריכה רק לרצות" אומרת לי המורה ונוגעת בשריר תפוס במיוחד. "אח, כואב" אני לוחשת. "מה? מה? תדברי חזק. תצעקי אם בא לך. תצעקי גם אם לא בא לך" "אני לא יכולה לצעוק" המילים בקושי יוצאות ממני. "את זה אנחנו כבר יודעים" אני שומעת את החיוך בקול של המורה "את מחזיקה חזק, לא מוותרת. עכשיו אני רוצה שתשתחררי, תשכחי הכל ותשתחררי"

איך? 20 שנה אימנתי את עצמי להחזיק חזק ועכשיו להישתנות כך ברגע? ומה עם הכיתה היושבת מאחורי? רק לפני שעה קלה שכנעתי אותם שאני חזקה ושקולה ועכשיו את רוצה שאתפרק מולם?

אני לא רוצה. לא רוצה ולא יכולה.

אני מחזיקה חזק, אבל הדמעות כבר מטפסות לי בגרון.

המורה מכסה אותי בשמיכה, לוחשת לתלמידים שיצאו החוצה בשקט וישאירו אותי לבד למנוחה של 10 דק'.

אני שומעת אותם פוסעים בפסיעות חרישיות, וכשהאחרון יוצא זה הסימן בשבילי.

אני יודעת שנשארתי לבד.

אני בוכה.

אחרי שבוע הגעתי למפגש השבועי עם רמה, כרגיל.

רמה אומרת שהייתי נהדרת. שבכיתה לא מפסיקים לדבר עלי, שכולם מאוהבים בי ומעריצים את הכוח שהיה לי להיפתח בפניהם. שהם מוסרים לי חיבוקים ונשיקות.

אני אומרת שזה היה דווקא בסדר ושמאוד התרשמתי מהמורה ומהיכולות שלה.

ואח"כ אנחנו ממשיכות בטיפול הרגיל שלנו.

אחרית דבר

שנה וחצי לאחר מכן הגעתי למסיבת יום ההולדת של רמה. היא כבר לא גרה בעיר, ובהזדמנות שהיא כאן הזמינה כמה חברים לערב ב"בטי פורד". קבלת הפנים עבורי היתה חמה במיוחד, וממקור בלתי צפוי "שולההההההההה, איזה יופי לראות אותך. את נראית נהדר. מה קורה איתך עכשיו?"

"סליחה? אנחנו מכירים?"

"את לא זוכרת אותנו? אנחנו למדנו עם רמה ואת הגעת אלינו לכיתה לטיפול"

פתאום נהיה לי נורא חם.

"אה. טוב, אני מעדיפה לא לדבר על זה"

"למה? את היית נהדרת. לא הפסקנו לדבר עליך תקופה ארוכה"

"תראו. אני נורא מתפדחת מזה. בבקשה, תרדו מהנושא"

"אבל למה?"

"לא יודעת. לא נעים לי מכל העניין הזה. מעדיפה לשכוח שזה היה"

"למה את רואה את זה כך? תחשבי על זה שיש חבורה שלמה של אנשים, שבנסיבות אחרות לא היו מודעים כלל לקיומך ואת לא לקיומם, אבל רצה הגורל וההיכרות שהזדמנה גרמה לכך שהם חושבים עליך מחשבות טובות ושולחים לך אנרגיות חיוביות. שולה, חמודה, את מפחדת שאנשים יאהבו אותך?" 

"מה פתאום. מה זה? וודקה? תן לי כוס. תודה."

אני מתיישבת ושותה. אני מוקפת אנשים נעימים ומקסימים ויש אוירה נהדרת. אפילו אני נהיית קצת נחמדה, וגם חברותית לשם שינוי.

וזה לא מהוודקה. שתיתי ממש קצת.

מבחינה כרונולוגית זה בערך הסוף. אבל קודם קרו עוד דברים. בהמשך.