עצמאית בשטח

לאחר הטיפול בפני הכיתה החלטנו שצריך לשנות כיוון, לנסות לתקוף את הבעיה ממקום אחר. השיחה עם המורה הביאה לנו תובנות חדשות, האירה פינות שהיו חשוכות עד כה. עד עתה התמקדנו בהווה והעבר הקרוב, ועכשיו רמה מדברת איתי על זמנים רחוקים, על אנשים שפעם הייתי חלק בלתי נפרד מהם ועכשיו כבר לא. רמה שואלת אותי על המשפחה שלי.

אני שותקת.

והתמונות צפות בראשי.

תמונה א'

אני מחזיקה ביד תמונה קטנה, צבעונית, בפורמט שכבר לא מדפיסים כמותו כיום.

שלוש נשים בגינה תחת עצי אורן משירי מחטים. אישה אחת גבוהה ודקה, ולידה שתי נשים קטנות: הבכורה כבת 6 או 7, סרט הגומי שעל ראשה אוסף תחתיו שיער חום חלק והיא יושבת על הספסל בשמלה משובצת ורגלים צמודות. הקטנה עומדת על רגלי בת השנתיים השמנמנות שלה, נשענת על שולחן הגינה. ראשה עטור פלומת שיער בלונדינית והיא לבושה בשמלה כחולה סרוגה, עבודת יד של סבתה האהובה. 

תמונה פסטורלית, יפה. משפחה צעירה. בהמשך יצטרפו עוד ילדים. גם הם יהיו יפים ומטופחים. גם אותם יצלמו, ביחד ולחוד, בלילה וביום, באמצע השבוע ובשבת, בבית ובנסיעות. קילומטרים של סרטים, קילוגרמים של תמונות, ערמות של קלטות. התמונות יפות, עדשת המצלמה קולטת רק את השכבה העליונה, החיצונית, המלוטשת.

ומה עם השכבה הפנימית? זאת שלא נראית לעין בלתי מזוינת? זו שמסתתרת מאחורי הפרצופים המחייכים, מאחורי הכוסות המונפות והשולחנות הערוכים?

השנאה, הרשעות, הבוז, הכעס, הפחד, ההשפלה, העמדת הפנים, חוסר הכנות, הזלזול, ההתעלמות, האדישות, ההדחקה, האטימות.

המציאות.

אני מרחיקה את התמונה מעיני ומצמידה אותה חזרה למקומה הקבוע על הדופן הפנימית של ארון הבגדים שלי, 34 שנים לאחר מכן. ת"א 2004. 

השכבה הפנימית לא שרדה את המסע. נשרפה עד תום, אוכלה באש, נמוגה, התפוגגה.

החיים מתחילים מגיל 20.

תמונה ב'

שבת קיצית בסוף האלף הקודם. אני בבית הורי. כבר שנים שאני כמעט לא באה אבל הייתי לפני נסיעה לשהייה ממושכת בחו"ל אז הגעתי, עם בנזוגי דאז, לארוחת צהרים.

היינו חמישה: ההורים, אחי הצעיר ואנחנו והתפתחה לה איזושהי שיחה בגוון פוליטי, במהלכה אחי הופתע מהעמדה שנקטתי ושאל למי הצבעתי בבחירות האחרונות. מה זה חשוב, עניתי וחוץ מזה זה אישי. לא שואלים אדם למי הוא הצביע.

עד היום אני רואה בעיני רוחי את העיניים שהורמו מהצלחת והביטו בי בפליאה: "אבל את לא אדם זר. את אחותנו, את מי נשאל אם לא אותך?"

אחותנו

א - ח - ו - ת - נ - ו

המילה הלמה בראשי, החדר הסתחרר.

וגם הפשטות שבה נהגתה. כאילו ברור מאליו, כאילו דבר שבשגרה הוא - שולה אחות במשפחה זו, אחת מיני כמה, בשר מבשרה, שווה בין שווים.

לא עניתי.

כבשתי ראשי בצלחת ונלחמתי (בהצלחה) בדמעות.

אחותנו

אם הייתי מרגישה כך לפני 20 שנה אולי היום הכל היה אחרת.

המבט שלי מתמקד בחזרה בעיניים הכחולות של רמה היושבת לפני.

רמה משנה טקטיקה ושואלת מה הכי חשוב לי שמי שרק מכיר אותי ידע עלי. אני עונה מהר: שאני חכמה.

למה? שואלת רמה, לא היית רוצה שקודם ידעו מה את אוהבת ומה לא, מה משמח אותך ומה מעציב. ובואי נגיד שאת יכולה להגיד על עצמך רק שנים-שלושה דברים, מה היית בוחרת להגיד?

"קודם כל צריכים לדעת שאני חכמה ומיד אח"כ שאני חזקה ובטוה בעצמי. שאי אפשר לשבור אותי, שאני יודעת לדאוג לעצמי ותמיד מסתכלת 3 צעדים קדימה".

"תראי" היא מנסה מכיוון אחר "אלו דברים אותם מסיקים לגבי האדם מתוך שהייה בחברתו, זה לא משהו שמציגים כנתון ראשוני".

"בוודאי" אני אומרת לה, "אני לא מציגה את עצמי כך, בחיים לא. אבל אני דואגת שזה יהיה הרושם שהבנאדם יקבל".

"שולה" רמה מסתכלת לי עמוק בעיניים, "את מפחדת שיחשבו שיש לך חולשות?"

"לא, מה פתאום. ברור שיש לי חולשות ואני לא מתביישת בהן. אני פשוט לא רוצה שיחשבו שאני "חלשה". זה משהו אחר".

"ואם מישהו יחשוב שאת חלשה? חולשה אינה תכונה רעה בבסיסה".

"תראי" אני אומרת "זו לא חוכמה לדבר על זה היום. היום אני כבר אחרי זה, אבל היו זמנים שכולם חשבו שאני טיפשה וחלשה וכך התייחסו אלי. אם אני לא הייתי מקדמת את עצמי בכיוון ההפוך לא הייתי מגיעה למקום בו אני נמצאת כיום".

"מי חשב שאת טיפשה וחלשה?"

"ההורים שלי" העיניים שלי מתמלאות דמעות בניגוד לרצוני. "וגם האחים שלי. הם תמיד אמרו שאני מפונקת וילדותית. שאי אפשר לדבר איתי כי אני ישר מתחילה לבכות, שאי אפשר להשאיר אותי לבד כי אני פוחדת מכל רחש בבית, שאני תלמידה חלשה ותמיד אצטרך מישהו שיפרנס אותי, שיתווך ביני לבין העולם".

עכשיו אני כבר ממש בוכה.

הזכרונות מציפים אותי, אחרי שנים שלא נתתי להם. ילדה דחויה בחיק משפחתה, שק החבטות של האחים והאחיות, מסתגרת בתוך עצמה. העיניים שלה קרות והלשון חדה, בעזרתה היא מגינה על עצמה. אין לה עניין אמיתי בכלום ובכל לילה היא מכסה את הראש בשמיכה ומקווה שאולי לא תקום בבוקר. למה מתייחסים אליה כך, מה עשתה? אבא קורא לה "אפרוח חמוד", אומר שהוא עובד ועסוק, ושילדים תמיד רבים בניהם ואח"כ משלימים. אמא אומרת שהבעיה היא שתמיד פינקו אותה יותר מידי, שהיתה הבובה של המשפחה. "תלמדי לעמוד על שלך. אמא ואבא לא ישמרו עליך כל החיים. תלמידה חלשה כ"כ, את לא מתביישת? לא תמיד תגורי בבית, מתישהו תצטרכי להסתדר בעצמך".

בית.  

מעולם לא חשבתי על המקום הזה כעל "בית" במשמעות הרגשית שלו. עבורי הוא היה תמיד שדה קרב. אזור לחימה בו דיממתי 18 שנה, אותו עזבתי בהזדמנות הראשונה, מבטיחה לעצמי לא להביט לאחור, להתעלות מעליו, לפתוח בחיים חדשים. 

רמה מלטפת אותי ונותנת לי לבכות כמה שאני צריכה.

אח"כ היא תגיד שזה פצע מדמם אצלי. ששמתי עליו תחבושת ואני מתנהגת כאילו הוא לא קיים, אבל הוא חי ורוחש מתחת לפני השטח. שצריך להוריד את התחבושת ולטפל בפצע עד שיבריא. 

ואז אני אתלבש ואלך.

ואחרי זמן קצר אפסיק לבוא לטיפולים. זה קשה מידי.

רמה אומרת שזה בסדר גמור. שעברתי שנה של טיפול מאוד אינטנסיבי ועכשיו אני צריכה קצת זמן לעצמי, לעכל ולהפנים את מה שקרה. אח"כ אחזור בכוחות מחודשים.

אבל אני לא חזרתי.

עברו מאז יותר משנתיים. רמה עזבה את העיר בינתיים והמשך הטיפול כרגע אינו אפשרי ממילא.

אז פתחתי את הבלוג.

אני רוצה לעזור לעצמי.

כמו תמיד – בסוף זו רק אני ועצמי.

מאז שהתגייסתי לצבא, לפני 18 שנים, השתדלתי להיות בקשר מינימלי ככל הניתן עם המשפחה. לפני שנתיים ניתקתי את הקשר סופית. זו היתה הבחירה שלי, וגם כיום לא הייתי נוהגת אחרת. זה קשה, אבל האפשרות השניה קשה יותר.

יהיה בסדר.

אני אהיה בסדר.

חייב להיות, לא?