אנחנו עובדים יחד כבר חודשיים, אולי קצת יותר.
למעשה הוא חלק מקבוצה של אנשי מקצוע הנמצאים תחת מטריית הניהול שלי באחד הפרויקטים ה"חמים" כרגע. אנחנו צוות של אנשים מנוסים אשר נבחרו בקפידה, ניצלים תחת החום המכה בנו מזכוכית המגדלת, תחתה אנו ניבחנים ע"י ה"עין הגדולה".
רובנו לא נפגשנו קודם מעולם אך החיבור בנינו עובד מעצמו, ובמקרה שלא - שולה מאפסת באחת, עומדת כל הזמן על המשמר. הצלחת הפרויקט תזכה אותה בנקודות זכות משמעותיות, ומבחינתה – זוהי מלחמה. לחיים או למוות, ליוקרה או לבינוניות, למקצועיות או לחובבנות. מזה זמן ששולה משחקת במגרש של ה"גדולים", ואין לה שום כוונה לפנות את השטח. וגם לשטח אין כוונה להיפרד ממנה.
אז כולם מרוצים.
היא לא יודעת מה גילו, אך מעריכה שצעיר ממנה בכמה שנים, לא בהרבה. לבוש תמיד בקפידה, מעונב ועוטה מעיל צמר ארוך, מחויט. יש לו פנים בהירות ונעימות והוא מדבר בנחרצות ובתקיפות, מתנסח בבהירות. הוא מזכיר לה את עצמה, והיא יודעת למה – הוא חש שנתפס כ"ילד שבחבורה" ועל כן משתדל לשדר את ההיפך.
והוא באמת נראה צעיר. כמוה. אבל יש לו ניסיון וקבלות. כמוה, בדיוק.
והאופן בו הוא מדבר, מציג את מסקנות עבודתו. יש לו מבטא קל, אשר עד כה הרתיע אותה אך מפיו נשמע מסקרן, מעניין, מרמז. אצבעותיו היפות אוחזות בניירת, בה הוא מעיף מבט מידי פעם בעודו מסכם בע"פ את הנתונים. ממתי היא מבחינה באנשי "צווארון לבן"? באשפי פיננסים ומספרים? לרוב מצאה עצמה נמשכת לחברת עובדי כפיים מסוקסים, אומנים ו"פריקים" של מחשבים.
אבל יש בו משהו מיוחד.
הוא מזהה את המספר שלה ועונה לטלפון ב"כן, שולה" ענייני, ובסיום השיחה הקצרה היא שומעת שהוא מחייך. בתחילת הדרך העמידה אותו בתקיפות במקום, לאור התרשמותה כי אינו מתיישר עם הלו"ז שהוכתב, והיו בניהם אי אילו חילופי דברים. אבל מאז העבודה זורמת כנדרש והטון שלה התרכך בחזרה, גם שלו.
עוד מעט הפרויקט יסתיים, וכל אחד יחזור למקומו.
היא למשרד ולחיים בת"א.
והוא למשרד שלו בנצרת.
ולחיים בסכנין.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
