תל אביב, אמצע יוני 2006
הוא אמר שלאחר היכרות רבת שנים הוא יכול לומר בוודאות שאמנים זה עם מתוסבך, ואני שאלתי אותו אם הוא לא מגדיר את עצמו כ"אמן". הוא צחק קצת ואמר ש"כן, בגדול כן" אבל תופס מעצמו קודם כל "נגן גיטרה" ורק אח"כ "מוזיקאי", וחוץ מזה שהוא ביסודו בנאדם בלי פוזות. זה נורא מגוחך בעיניו.
ברגע הראשון חשבתי שאין פלא בכך שהמגע שלו רגיש במיוחד והוא קורא אותי באצבעות עצומות, שהרי הוא גיטריסט ומלאכתו- אומנותו. ורק מאוחר יותר, כשריפרף בקצה לשונו לאורך קו המתאר של אוזן ימין והחליק את לחיו עטורת הזיפים במורד הזרוע שלי, יכולתי לציין לעצמי, מבעד לערפילי צמרמורות העונג, שהוא ראוי להיחשב כאמן.
שיטים, שבועיים קודם לכן
"יש לך עור מדהים. היפה ביותר שראיתי בחיי", הוא אמר, ואח"כ הוסיף "רציתי להגיד לך את זה עוד קודם, אבל לא היה לי נעים לגשת אליך". ישבנו בחבורה מצומצמת על המחצלות של הצ'אי-שופ, ומרסיסי השיחה שקלטתי הבנתי שנוריקו מספרת לו על הבלוגים ועל איך שהכרנו ורציתי לחנוק אותה ואת הפה הגדול שלה. אח"כ הוא לקח גיטרה וכולם שרו ורק אני שתקתי כי לא רציתי לקלקל עם הזייפנות האיומה שלי, ומאוחר יותר, כשהשתכשכנו בחבורה עליזה במסיבת הבריכה שציינה את סיום הפסטיבל, הוא היה לידי כל הזמן. כשהטראנס התגבר והתחיל לתפוס קצב, יצאתי מהמים אל רחבת המחצלות הצמודה, כדי ללוות את הצלילים עם גוף ושיער רטובים, והוא בא ועמד בצד וכל פעם כשסובבתי את הראש נתקלתי בעיניים הכחולות שלו שחייכו אלי.
קוראים לי שולה שמבדוי ואני גרה בת"א. אני בחורה רצינית שנוטה לעצבות ונושמת באופן רציף כבר 39 שנים, אבל בחג שבועות האחרון, במדבר, הרגשתי לרגע שוב בת 16.
וכנראה שבכל זאת אי אפשר בלי:
צלמת: נוריקו. כל הזכויות שמורות J
בבלוג זה
בכל הבלוגים
