עצמאית בשטח

 (עוד מהאשראם)

סדנת Falling water נערכה במתחם "פולה", שהוא חדר סגור וממוזג שרצפתו עטויה פרקט. הקבוצה מנתה בין 20 ל- 30 איש, וכל אחד קיבל 2 כוסות – אחת מלאה במים ואחת ריקה, כאשר ההנחיה הייתה למזוג ללא הפסקה מאחת לשנייה. "הסדנא כולה נערכת בשקט מוחלט, בלי דיבורים." אמר המדריך "במשך שעה שלמה הצליל היחיד שישמע בחדר יהיה של מים שנמזגים מכוס לכוס, כאשר מדי פעם יינתנו הנחיות שונות. אם לא הבנתם הנחיה כלשהי אל תפנו בשאלה, אלא המשיכו בפעולת המזיגה. אני כבר אבחין בכם ואגש".

בהתחלה עמדנו. אח"כ עברנו להליכה איטית בחדר, ולמרות שההנחיה הייתה להסתובב באופן חופשי, נוצרה יש-מאין מן תנועה המונית במעגל, כאשר קצב ההליכה האישי של כל אחד נקבע עפ"י ההתקדמות של הצועד מלפניו. אני אהבתי את התנועה הזו, שהזכירה לי סצנה מ"אקספרס של חצות", וחשבתי לעצמי שהלוואי שכך זה יהיה במשך שעה שלמה. הצעדים האיטיים, המבט שמתרכז בכוסות, המזיגה האיטית ויותר מכל - התנועה הזו כחלק ממעגל אנושי, השרו עלי שלווה נעימה ובשלב מסוים קלטתי שאני מחייכת לעצמי. בפעם הבאה שהמדריך דיבר הוא ביקש שנעצור ליד האדם הבא שנקרה בדרכנו, נמזוג לכוס הריקה שלו את המים מהכוס המלאה שלנו כשהוא, במקביל, מוזג לנו משלו. הרמתי עיניים בזהירות, תוך כדי תנועת המזיגה הבלתי נפסקת וראיתי שממש במרחק אפס ממני עומד מישהו. הוא הבחין בי וכל מה שהיה עלינו לעשות זה להטות את הכוסות המלאות שלנו אחד לקראת הכוס הריקה של השני, אבל לי לפחות ממש לא התחשק. היה לי כיף למזוג ככה ביני לבין עצמי מכוס לכוס וראיתי שגם הוא שקוע בשלו, ולקח שניות ארוכות עד שכל אחד מאיתנו התעלה על עצמו, ניפנה לעברו של השני והואיל לזרזף את המים שלו לכוס הזרה. עשינו זאת פעם ופעמיים ואז כאילו מילאנו מן חובה בסיסית מיהרנו להתנתק זה מזו, חוזרים לשקוע בתנועת המזיגה הפרטית. גם עם הבא אחריו זה היה ככה. התקרבנו זה לזו במין חוסר חשק כזה, ומשכנו עוד שניות ארוכות במזיגה האישית עד שכאילו הכרחנו את עצמנו למזוג אחד לשני. פעם ופעמיים וזהו. לנתק מגע. "אוף. איזה מעיק" חשבתי לעצמי וניסיתי להתקדם לעבר איזו פינה, למצוא מפלט בעמידה עם הגב לשאר החבורה, אלא שאז קלטתי בזוית העין בחור שלישי שמתקדם בכיוון שלי. הוא גמא את המרחק בנינו בשני צעדים גדולים ועוד בטרם היה ממש לידי כבר היטה את הכוס המלאה שלו לכיוון שלי, כשבמקביל הוא מנמיך את זו הריקה על מנת שיהיה לי נוח להתכוונן אליה. משהו בתנועת הגוף שלו אמר לי "שלום לך, אני כאן. תני לי ואתן לך, ובצוותא נשלים את המשימה". ואני מיהרתי להיענות. ההיסוס והמבוכה שהיו קודם נעלמו באחת, והרגשתי איך הידיים שלי שהיו קודם כ"כ כבדות, כאילו מרחפות מאליהן לקראת אלו שלו. מזגנו פעם ופעמיים ואז הגיע הניתוק שגם הוא שידר חביבות כזו, כאילו הגוף אומר "תודה לך ולהתראות". עכשיו, כשאני משחזרת זאת, זה נראה לי פשוט ופשטני אבל באותו רגע הרגשתי כאילו נפתח בפני עולם חדש ומופלא, "עולם האנשים החברותיים". אני זוכרת שחשבתי לעצמי שהוא בטח מן איש כזה שמעולם לא חווה פיק בירכיים כשמצא עצמו בחדר מלא אנשים זרים, ושאינו חושש לנסוע לבד לכל מיני מקומות רחוקים כי "מה הבעיה להכיר אנשים חדשים?". בהמשך חברנו לשלישיות ורביעיות במערך מורכב של מזיגות הדדיות, כשבשיא התקבצנו לחבורה אחת, כולם מוזגים לכולם ונמזגים מכולם, מושיטים ידיים ארוכות ומנסים להגיע לכוס רחוקה ועוד יותר רחוקה, ובה בעת בודקים שהשכן שלנו מוזג ונמזג, ואם לא – ממהרים להציע לו משלנו. ועד עכשיו יש לי את התמונה הזו בראש – אני, שולה הלא-חברותית, שאלמלא נוריקו קרוב לוודאי שלא הייתי מדברת 3 ימים עם איש, עומדת לי כחלק מקבוצת אנשים זרים, מוזגת ונמזגת, כשבחלל החזה שלי מתפשט מן חום בסיסי וראשוני כזה – היי, תראו אותי! אני יוצרת קשר עם זרים, אני מחייכת לאנשים שאני לא מכירה, ולא מתביישת לתת ולקבל, ו – וואוו! כמה שזה מרגיש טוב!