צ'ט מאוחר בלילה, באחד מערבי חג חנוכה האחרון. הוא מבוגר ממנה בכמה שנים, מטרת המפגש מוגדרת מראש, הכל נסגר בטלפון בצורה קרירה, תרבותית וקצרה. מתאים לה.

באופן לא צפוי הוא מתקשר עוד פעמיים לפני שמגיע: להגיד שהוא מביא יין, ולדווח שהוא יוצא והאם היא רוצה שיתקשר מלמטה (נראה לך? תגיע, תעלה וזהו. מי מדבר כל כך הרבה באמצע הלילה?). פתאום הוא נשמע נחמד מידי, ונראה לה שאולי טעתה בהתרשמות הראשונית שלה.

אז זהו, שלא.

הוא מגיע. נראה טוב, ורואים בעיניים שלו שהוא מאנייק. שותים יין והאנתרופולוגית שבה מתעוררת לחיים. כמעט לא יוצא לה להיתקל בבחורים כאלו וזה מסקרן אותה משהו פחד. לא מעניין אותה מה שקבעו, לא בא לה על כלום, רוצה רק לשבת מולו ולחקור אותו. הוא מחייך ומסתכל עליה כמו על ילדה קטנה. כנראה חושב שהיא מתחרטת או מפחדת ומחליט לכלכל צעדיו בתבונה: הוא יענה על השאלות, ירכוש את אמונה ויתקדם לאט לאט לכיבוש היעד המבוצר.

הסקרנות שלה באה על סיפוקה. שמעה ממנו כל מה שעניין אותה. הוא בסה"כ כמו כולם. רוצה זוגיות, מת לילד. מחפש עכשיו מישהי לעשות איתה ילד.

כולם רוצים ילד. כולם חוץ ממנה.  

הוא שואל מה בקשר לתכניות שהיו, והיא עונה שמבחינתה זה בסדר, ורבע שעה מאוחר יותר היא כבר אחרי האקט הקר, האנוכי והמנוכר ביותר שחוותה בחייה.

הוא מתלבש, מסתכל עליה ומתחיל להתנצל. אומר שהיא נראת לו בנאדם טוב, שזה לא אישי נגדה פשוט הוא היה חייב להיות רע. כדי להשיג מה שהוא רוצה הוא צריך לפעמים להיות רע. היא עונה שהכל בסדר, שלא היו לה ציפיות והוא לא צריך להרגיש שלא בנוח, אבל חוסר הנוחות שלו הולך וגובר מרגע לרגע. הוא כבר אמר שהוא הולך ובכל זאת הוא לא זז מהמקום. מתחיל לשאול לגבי ערך הדירה והסדרי המשכנתא והיא בכלל לא עונה. היא יושבת על הספה ברגלים מקופלות, לבושה חולצת טריקו ארוכה ותחתונים ומסתכלת עליו בעיניים גדולות וקרות. ולא מדברת. הוא מנסה לחייך, משתהה עוד רגע ואולי גם אומר משהו, ובסוף פותח את הדלת אומר שלום ולילה טוב ויוצא.

ואני?

אני מרחפת בחדר, קרוב לתקרה, למעלה. אני מסתכלת למטה ורואה אותה יושבת על הספה, מחבקת את רגליה העירומות ומנסה לחמם את ליבה הקר. ועצוב לי עליה. 

למה היא מגיעה למצבים האלו? למה חייבת תמיד להעמיד עצמה בניסיון, להוכיח, להקשיח?

וזה לא שהיא לא נתקלת באנשים נחמדים. היא כן. כל הזמן. אבל היא נרתעת מחום, שונאת להזיע, מפחדת להינמס. מורידה כל הזמן את הטמפרטורה, בודקת כמה תחזיק מעמד ומה צריך לקרות כדי שתישבר סופית.

ואני רוצה לחבק אותה. לחבק חזק עד שתרגיש את החום, ולהגיד לה – "שולה. שולה, מותק. לא חבל? כבר לא נשאר לך לב".

היא מסתכלת למעלה ומחייכת. היא שומעת אותי.

אבל לא בטוח שהיא מקשיבה.

א - אני עכשיו בתקופת הקרחון שלי. זו תרומתי הצנועה לקטסטרופה המתרגשת ובאה עלינו בדמות התחממות כדור הארץ. לא שכל כך איכפת לי מהאנשים שיאבדו את ביתם, פשוט כואב לי נורא על החיות. זה הרי ברור שאף אחד לא ידאג להן.

ב - מה הכי הרס אותי בבחור הזה? שהוא היה חתיך, קשוח, חכם, עושה מלא כסף ומחליף בחורות כמו גרביים, ועם כל זאת – הצליח לקנות את הקונדומים הכי מעפנים שיש בשוק.