עצמאית בשטח

אחח, ירושלים ירושלים - לו רק היית ת"א. שמים בהירים, רוח קלה, אוויר צלול, טמפרטורות אנושיות – היית יכולה להיות מושלמת אילו רק ניתן היה להזיז אותך קצת מערבה.

הזמינו אותי ל 9:00 בבוקר אבל הייתי שם כבר ב 8:30, כי קיץ ואין לי בעיה לקום מוקדם. גל ראה אותי כבר מקצה המסדרון ובא לקראתי בחיוך גדול – "שולה! איך אני שמח שהגעת!". החלפנו נשיקות בשתי הלחיים, כשאני אומרת לו "זו פעם אחרונה, מהיום אסור. יחסי מעסיק-מועסק וכל זה" ושנינו מתחילים לצחוק.

את גל אני מכירה כבר 10 שנים ואולי קצת יותר. אנחנו מאותה שכבת גיל, ועבדנו ביחד במשרה המקצועית הראשונה של שנינו. אבל בעוד שאני דבקתי – מתוך קו מקצועי מסוים - במגזר הפרטי, גל העדיף לחצות את הקווים ולהפוך לעובד מדינה. הוא התחיל מלמטה, בתנאי מינימום בלתי סבירים, והתקדם יפה ובמהירות, וכעת הוא מאייש את אחד התפקידים היותר נחשקים שיש. כשנשבר לי מהמשרה הקודמת שלי הרמתי לו טלפון כדי לשמוע מה קורה ואיפה כדאי לחפש, והוא על המקום הציע לי מישרה אצלו, כיועצת חיצונית למשרד ממשלתי. לקחתי.

אז היום הגעתי לפגישת היכרות וגל עשה לי סיבוב בלשכה. דסקסנו ענייני עבודה וקצת רכילות מקצועית, ואני אחזור כשהחוזה שלי ייחתם סופית והמינוי ייכנס לתוקפו – עוד חודש בערך. נראה לי שאני אהיה מרוצה שם, הן מקצועית והן אישית, ומה שבטוח זה שהמזכירה-של-גל לא יודעת מה מצפה לה. 5 דק' במחיצתה הבהירו לי למעלה מכל ספק שהיא לא רק טיפשה, אלא גם עצלנית, וכשמישהו כזה נופל לי לידיים - יש לי נטייה להעביר אותו גיבוש אכזרי.

אח"כ עליתי על אוטובוס עירוני לתחנה המרכזית. התיישבתי בספסל פנוי, מתמרנת בין התיק לערימת הניירת הכבדה שגל ביקש שאקח לעיון ולמיני הסורר שתמיד עולה למעלה ברגע הכי לא נכון, ומרוב שהייתי טרודה עברו כמה רגעים עד שקלטתי שהאוטובוס אפוף בריח כבד ומחניק. מבט מהיר מסביב גילה שאני והנהג היחידים הלבושים בלבוש קיציי, בעוד ששאר הנוכחים התעוררו כנראה לבוקר סתווי במיוחד. ולקח לי עוד רגע להבין שאני מהווה את נושא השיחה הקולנית של שתי הנשים המבוגרות שישבו במקביל לי.

"בושה שככה בנאדם יוצא לרחוב ערום."

"בושה וחרפה. זה קורה רק אצלנו, אפילו באמריקה אין דבר כזה"

"אני מתביישת בשבילה. איך בנאדם יוצא החוצה ככה?"

"באמריקה אין דבר כזה. שם אי אפשר להיכנס למשרד בלבוש כזה. זורקים אותך החוצה".

"איך קורה שבנאדם יוצא מהבית ערום? אני שואלת אותך – איך זה קורה?"

ואז אחת מהן קמה לרדת, ועשתה את דרכה לדלת האחורית תוך שהיא מנופפת באגרופה הקמוץ לעברי בלוויית קריאות "בושה! אני מתביישת בשבילך!", בעוד שחברתה ממשיכה לשבת במקומה ולהפטיר לכיווני נחירות של בוז.

מישהו דיבר לפני כמה זמן על מצעד גאווה בירושלים?