עצמאית בשטח

רוצה לא להיות, לא להרגיש, לא לחוש, לא לדעת, לא לדאוג, לא לכאוב. להפוך את שגרת החיים, להעביר את הלילות בברים מעושנים, במועדונים אפלים, לחיות על כדורים, על אבקות, על בקבוקי בירה ושוטים של סמירנוף. לקבל גזרה של עור ועצמות, ללבוש מכנסיים צמודים וגופיה שחורה, לדדות בשולי הכביש על עקבים גבוהים, להביט על אורות העיר בעיניים גדולות, אישונים מורחבים, נחיריים מדממים. לצנוח לפנות בוקר בפינת אלנבי-אידלסון, ראשי מוטח על אבני השפה, שערי טובל בסחי, עיני בוהות בשחר העולה. לאסוף את עצמי הביתה ברגליים רועדות, להישען על גדרות הבתים ולהימרח על המעקה במדרגות. לדחוף את הראש מתחת לברז, להרטיב את כל החדר, לעמוד בקושי במקלחת, לא להתנגב, להיכנס למיטה נוטפת מים, להתכסות עד מעל הראש, לשקוע בשינה טרופה, להתעורר מחלומות בעתה, לשכב רועדת במיטה, לבלוע עוד כדור ועוד אחד. לישון. לישון. לישון.

רוצה ללכת לישון עם ראש מלא תרופות, לצלול לעולם של הזיות, לדמם את נישמתי עד לחידלון קיומי.

לפעמים אני חושבת

שכך יהיה לי הרבה יותר קל

להמשיך

לחיות.

למה לא עושה את זה? ממה מפחדת? אני שונאת את עצמי על כך. לא יכולה לסבול את חוסר ההתמודדות, חייבת להישיר מבט. נראה לי שזה יהיה ה"וי" הבא שאני אסמן.

לפני כמה חודשים השתכרתי. אבל מ-מ-ש השתכרתי. פעם ראשונה מזה שנים (לא מתוכנן. קורה). לחצר של לילינבלום 22 היה הכבוד לארח אותי ברגעים הקשים, בהם פלטתי לקירבה את מה שהיה קודם הקיבה שלי. ב 24 השעות שלאחר מכן ריחפתי. כשהצלחתי להוציא את הראש מהאסלה - עברתי למיטה, כשהמיטה נראתה לי במרחק של שנות אור - הסתפקתי בשטיח של המקלחת.

זה היה מוזר. אי תיפקוד, חוסר ישע, חוסר שליטה. זה טוב לפעמים להיות חסרי שליטה. אני צריכה לעשות את זה שוב, בקרוב. אבל הפעם אני אלך על משהו יותר רציני. 

אגב:

לא יפה ככה.

נכה, המסכן....