נכון שהבטחתי לך שהיום בבוקר אקום כמו חדשה, אבל מה לעשות שזה לא קרה. ובכלל, ביקשת שאכתוב לך למייל והנה אני כותבת כאן, ובטח יהיו כל מיני כאלה שיחשבו שאני עושה את זה בשביל התשומת לב וכל זה, אבל אתה אמרת: "שולה, שימי זין על כולם ועל מה שהם חושבים. תעשי מה שטוב לך, רק את חשובה." וצדקת. כמו תמיד.
תגיד – זה לא מעייף להיות תמיד צודק?
אני עייפה. רק קמתי וכבר אני עייפה. מוכנה לחזור למיטה ולא לצאת ממנה לעולם. שמעתי אתמול בערב את אלון בן דוד אומר שנסראללה יזרוק טיל על תל אביב, רק שזה ייקח לו עוד קצת זמן, וחשבתי לעצמי – למה הוא מחכה? שיעשה את זה עכשיו ונגמור עם זה כבר. אני אעמוד במרפסת שלי, עם חצי גוף משורבב החוצה מעל למעקה ואנופף בידיים ואצעק לו – "חסן, חסן! לכאן, תכוון אותו לכאן!". ועם קצת מזל – זה יצליח. לו וגם לי.
אתה חושב שזה יעבוד? שפעם אחת בחיים שלי משהו יצליח לי?
כשדיברנו אתמול אמרת שאין צורך לדאוג לך, שהמלחמה תיגמר ואתה תחזור הביתה בשלום.
אני יודעת שזה מה שיקרה, כי ככה אמרת ואתה אף פעם לא משקר. אבל ברשותך – נראה לי שבכל זאת אני אמשיך קצת לדאוג. ככה, ליתר בטחון.
נשיקות וחיבוקים,
שלך,
שולה שם בדוי.
ולמה באמת לא שלחתי במייל פרטי כמו שהוא ביקש וכמו שאולי הייתי צריכה לעשות? כי בשביל זה פתחתי את הבלוג. בשביל לכתוב פה על הקשיים שמעולם לא ממש ביטאתי בקול רם, גם לא לאנשים הכי קרובים, כדי שלא יחשבו שאני חלשה, חסרת יכולת להתמודד עם החיים, ילדה קטנה ובכיינית.
רק שהבלוג שלי כבר מזמן הפסיק למלא את הייעוד המקורי שלו, ועם כל הצער על זה – אני מעדיפה להסתכל על חצי הכוס המלאה. הבלוג הכניס לי לחיים קבוצה של חברים יקרים, ובשורה תחתונה – זה מעל ומעבר לכל מה שחשבתי שיקרה.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
