מבין כל הפעולות השנואות עלי, אין ספק שקניית חזיות נמצאת בראש הרשימה. "אבל למה?" שאלה אותי חברה אתמול בבוקר במסנג'ר, "כי אני שונאת ציצי" עניתי "וגם רוצה להיות בן". ואם מלכתחילה הנאחס שולט – ההיגיון אומר שיש לנצל זאת לפעילות בסיווג דומה, אז החלטתי לנצל את הבוקר לרכישת חזיות במחסן להלבשה תחתונה, שאת הכתובת שלו העתקתי לפני כמה חודשים מאיזו המלצה באינטרנט.
כשהגעתי כבר הייתה שעת צהרים מוקדמת (זה ביפו. נורא רחוק), השמש קפחה על ראשי ובטני המתה מרעב. עמדתי בצומת של דרך יצחק בן צבי – רח' שלבים, וחככתי בדעתי לאן לפנות קודם – צפונה לחנות העודפים של "קסטרו" (רח' שלבים 2) המקורה וממוזגת, או דרומה לקיוסק "בייגלה חם" (יצחק בן צבי פינת היינה) שלמיטב זכרוני ניחן בסגולות מופלאות להרגעת קרקורי בטן. הצפון ניצח. שעה קלה לאחר מכן, עם פחות 100 ₪ בחשבון הבנק ויותר שלוש חולצות לגרדרובה (1 קיץ, 2 חורף) יצאתי מהחנות וזחלתי בשארית כוחותיי לקיוסק, לצורך התפטמות בבייגלה-מלח (סתמי לחלוטין. זכורה לי תקופה בה הקיוסק הנ"ל נחשב ל"מלך הבייגלים", כנראה שזה כבר לא תקף). משם פניתי לכיוון המחסן המהולל (רח' שלבים מס. 18), וכשסוף-סוף הגעתי נכנסתי מרוב התרגשות בדלת הלא נכונה, ומצאתי עצמי במחסן בגדים המתמחה במלבושי טריקו לגילאים 0 עד 16 (בערך). במידה ורכישות שכאלה היו מופיעות ברשימת המטלות שלי – הייתי יותר משמחה לבצע שם קניה, שכן ההיצע נראה שווה ביותר מבחינת מראה, טיב ומחיר (בין 10 ל 30 ₪ לפריט), אך מכיוון שלא כך הדבר סבבתי על עקבי ויצאתי משם כלעומת שבאתי. סיבוב קצר במחסן להלבשה תחתונה שהתגלה מאחורי הדלת הבאה בבלוק, הבהיר לי שליקוט הפריטים מתבצע לפי העין (והמידה הרשומה עליהם, כמובן), שכן אין אפשרות למדוד – וזו בעיה אקוטית כאשר המדובר בחזיות, מצד שני – באתי עד לכאן ואני לא מתכוונת לצאת בידיים ריקות. אז לאחר התלבטויות רבות ומישושים חוזרים ונשנים, רכשתי 2 חזיות בסכום הכולל של 50 ₪ (אחת טריומף תכלכלה ב- 30, אחת קלווין קליין לבנה ב- 20), שמאוחר יותר, בבית, מילאו את לבי אושר עת גיליתי שהן יושבות עלי פיצוץ. חוץ מזה החלל הקטן עמוס במיליון סוגים של תחתונים, גרביים, גופיות וכל מיני כותנות לילה ובייבי-דול שזכו ממני למבט תוהה (מה עושים עם זה?), בקשת מחירים של 10 עד 40 שקלים. בגזרת החזיות ההיצע דל ומתמקד במידות הסטנדרטיות (A70-C80), כשגאוות החנות היא על מצבור חזיות טריומף ארוזות בקופסאות המקוריות במחיר 40 ₪ היחידה, אותן יש לבקש במיוחד מהמוכרת. אלא שאליה וקוץ בה – א. המוכרת אנטיפטית להחריד ותעשה הכל כדי שתתחרטי על הרגע שפנית אליה. ב. ההיצע מצומצם (C בכלל לא היה) ואני יכולה גם לנחש שהדגמים לא סובלים מעודף אטרקטיביות. הפתרון היחיד הוא ללכת לחנות רגילה, למדוד, ולבוא לשם לראות אם יש את אותו דגם – אלא שזה כזה ניג'וס, שאני באופן אישי בחיים לא הייתי טורחת.
באזור יש עוד כמה מחסני בגדים (כולל חנות המפעל הפלצנית של קום-איל-פו), ומספר חנויות ענק לכלי בישול וצורכי מטבח, שגולדי כבר מזמן אמרה לי שהן שוות ביקור, ובאופן כללי אני ממליצה לבוא עם אוטו כי התח"צ זה רק משד' ירושלים (שזה לא היה כ"כ נורא אלמלא מזג האוויר הזוועתי).
יש לי חיבה יתרה לחפצים משומשים. אז אין פלא שמאז עלייתו של הווינטג' לגדולה לפני כמה שנים הפכתי ללקוחה קבועה של חנויות היד שנייה, להן מסרתי המון פריטים שהפסקתי ללבוש, ובתמורה לקחתי את הדברים הכי שווים במלתחה שלי. גם לשווקים של יד שנייה יש לי חיבה בסיסית, ולכן, כשנתקלתי היום במקרה באחד כזה מיד התעכבתי להסתכל. המדובר בשוק של ילדים שהציעו את מרכולתם הצבעונית על שמיכות קטנות שנפרסו על הרצפה בקומת הקרקע של דיזינגוף סנטר. ההיצע כלל ספרים, קלטות, דיסקים, בגדים, תכשיטים, כל מיני פיצ'פקאס והמון-המון צעצועים.
בין היתר היו בנות שהגיעו עם ציוד מרשים של פראנץ' מניקור אותו ביצעו בתשלום, ואחרות שישבו וחרזו מחרוזות לפי בחירה, אבל העיניים שלי ננעלו על באסטה שנוהלה ביד רמה ע"י 2 אחים (בני 10 ו- 6 להערכתי), ומיד שאלתי "בכמה?". "5 שקלים" אמר לי המבוגר מהם. הוצאתי את הארנק ורציתי לסגור עסקה, אלא שפתאום צצה (השד יודע מאיפה) אימא שלהם, עם שקית של דברי מאפה ביד. "מהבוקר לא הכנסתם כלום לפה" היא נזפה בהם, "הנה, האישה פה אמרה לי בסוד שאם לא תאכלו בורקס היא לא תקנה!". אין לי מושג מי יותר נבהל – הבנים שלה שראו איך על-הבוקר היא דופקת להם את העסקים, או אני – שחששתי שרכישת חיי תימנע ממני. אבל בסוף הכל הסתדר, הבטחתי לאימא שהוא יאכל מיד לאחר שיעשה קופה, נתתי לו מטבע של 5 ₪ וקיבלתי זוג מטקות + כדור! חדשים!! באריזה!!!
נוריקו – שהבן שלך יתחיל להתכונן לטורניר סוער על שפת הים. וגם קניתי לך פקקי-זילוף ב"הכל בדולר".
בבלוג זה
בכל הבלוגים
