הוא ציטט את אמא שלו שהטיבה לתמצת את דמותו למשפט אחד, ואני אמרתי "זו אימרה יפה". הוא הסתכל עלי ואמר שהמילה "אימרה" נשמעת יפה כשהיא יוצאת מפי, ובכלל - שאני תמיד משתמשת במילים יפות, מיוחדות. ואני חשבתי על אמא שלי, שמדברת בעברית עשירה וקולחת ולכן כולם טועים לחשוב שהיא חכמה. ממנה למדתי להתבטא כך, ממנה גם ירשתי את הקור הנודף ממני. כמוה-כמוני. אמא שלי.
מאבא שלי ירשתי את העקשנות, את חדות המחשבה והמסירות לקריירה. כשעבדתי אצלו תקופה, בזמן לימודי, הפכתי לחביבת המשרד. סביבת העבודה של אבא שלי מורכבת מאנשים שעשו איתו דרך ארוכה, והם מן סוג של משפחה. באחד הימים נסבה השיחה על כישורי ניהול העובדים של אבא שלי, ומישהו שאל אם גם בבית סרים למרותו. אבא שלי ענה, והטיב לאפיין בקצרה:
על אחותי הבכורה אמר שאם הוא מבקש ממנה לעזור לו בדבר מה, תוך 10 דק' הוא מוצא אותה עם הרגליים על השולחן, מנהלת אותו ואת הסביבה כולה.
על אחי אמר שאם הוא נותן לו מטלה כלשהי ב 10:00, הוא יכול לחזור ב 18:00 ולמצוא אותו עדיין באותה רוטינת עבודה, מבלי שעלה בדעתו להרים לרגע את ראשו ולבדוק אולי המשימה כבר הושלמה.
האח הצעיר, אמר, תמיד נענה בשמחה לעזור. רק מה? כל 10 דק' הוא עושה הפסקה – להשתין, לבדוק מה יש בטלוויזיה, לדבר בטלפון, לארגן משהו לאכול.
כולם צחקו, ומישהו שאל: ומה עם שולה? איך שולה כשמבקשים ממנה עזרה?
אבא שלי הסתכל עלי (רציתי להוריד את הראש למי ששאל את זה) ואמר שמכל הילדים שולה הכי דומה לו. הוא מבקש את עזרתה והיא כבר יודעת בדיוק איך ומה לעשות. ילדה טובה.
לפני כשנה שוחחנו במקרה בטלפון (לאחר נתק של יותר משנה). אבא שלי אמר שאני הילדה הכי מתוקה שלו, אבל גם הכי פסיכית. ומה-הוא –יכול-לעשות, לפעמים הילדים יוצאים פסיכים.
אבא שלי. זה מה שהוא מצא לנכון לומר לי.
כשהוא בא לבקר (אולי הגיע הזמן שאתן לו שם? הוא אומר שהוא בטוח שבנייד שלי הוא מסומן תחת השם "זין". זה לא נכון, אבל נחמד שהוא חושב כך) עמדנו במטבח והתנשקנו דקות ארוכות, ואח"כ הוא הושיב אותי על השיש ואכל אותי בלי מלח. שמתי לב שבזמן האחרון המטבח הוא זירת הפעילות המועדפת עלי, ונראה לי שזה בגלל שמוחי המחושב אינו יכול לסבול בזבוז מרחב שכזה (הפעילות לשמה נועד המטבח מלכתחילה אינה מתקיימת כמעט). לפני שהתלבש הוא הבחין בשני פסים אדומים, בולטים שנמתחו על צד שמאל של האגן שלו (אין לי מושג איך הם הגיעו לשם) ושאל אם אני מסמנת טריטוריה. "השתגעת?" אמרתי "עוד יחייבו אותי בתשלום ארנונה". הוא צחק ונתן לי נשיקה במצח "את כזאת פרקטית. מעניין אותי לדעת מה קורה אצלך בתוך הקופסא".
מה קורה?
כלום. סתם פסיכית.
חגים תמיד מעלים זיכרונות משפחתיים. פטרתי את עצמי מכל התכנסות משפחתית כבר בגיל 18, ואת ערב פסח אני מעדיפה להעביר בגפי. כל חג מגיע גל פניות מחברים להצטרף לחברתם, ולפעמים אני גם נענית בחיוב. לרוב לא.
בערב פסח אני אוהבת ללכת לים ולהישאר שם עד מאוחר. אח"כ אני חוזרת הביתה ואוכלת את הארוחה הקבועה ליום זה (פיצה). אני יושבת על הרצפה, מדפדפת בעיתוני החג ומתרגלת נשימות עמוקות. בכל שאיפה אני מברכת על כך שכבר איני חלק מאותה משפחה, ובכל נשיפה אני מרגישה כאב עמוק בחזה.
כנראה שככה זה אצלנו, הפסיכים.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
