עצמאית בשטח

בתור בת מזל שור אופיינית, מצב הצבירה המיטבי עבורי מבוסס על שיגרה הכוללת מקום עבודה קבוע ומסודר. זה לא שהחופש לא היה טוב (דווקא היה), אלא שעודף ממנו עלול להרחיב את הסדקים בביטחון הקיומי הבסיסי שלי ולכן חשוב מאוד לדעת מתי לעצור. התכנון המקורי היה להתחיל כבר באוגוסט אלא שלמציאות יש את הקצב שלה, אבל כעת אני חתומה על חוזה ל- 3 שנים וכל הסימנים מורים על כך שהולך להיות מוצלח. מעולם לא חשבתי שיהיה לי אומץ לעבוד כעצמאית, אבל נכון לעכשיו אני מגלה בכך בעיקר יתרונות. החיסרון היחיד (כרגע) מבחינתי הוא שאני עובדת (ומתוגמלת) לפי שעות, מה שאומר שיהיה עלי להקפיד למלא את 100% מתוך המשרה שהוקצתה לי (115 שעות חודשיות). "הקצו לך X שעות חודשיות – תמלאי את כל המיכסה", אומר לי ט' השבוע, "אבל אין לי כ"כ הרבה עבודה" אני מייללת לו בתגובה, "מה הקשר??" הוא כבר כמעט צועק "אז ביתר הזמן תשבי במשרד ותסתכלי על הקירות! אז תדווחי על עוד שעות של עבודה מהבית! את לא מבינה שזה מה שכולם עושים? למה את תמיד כזאת פראיירית?" אוף. לא נראה לי שזה בשבילי.

אבל חוץ מזה הכל מעולה. באחד מימי השבוע גל הפגיש אותי עם הממונה-על-המחוז (שהיא הדמות הבכירה בלשכה), שלחצה לי את היד בחום ואמרה שהיא מאוד שמחה לפגוש אותי סוף סוף מכיוון ששמעה עלי הרבה דברים טובים. היה מאוד נחמד לשמוע את זה, כי בדיוק הייתי עסוקה בלנזוף בעצמי שאני טיפשה וקשת הבנה, מכיוון שלא הצלחתי להבין על איזה חום אופים את העוגה שאת המתכון שלה העתקתי מ"לאישה" שהיה זרוק במשרד בו ישבתי, וזאת לאחר שכבר הבטחתי ל-ט' שאכין לו אותה. למה אני תמיד מסתבכת?

בשבוע הבא אני צריכה לגשת לאמרכלות כדי לקבל ציוד משרדי. הזהירו אותי מראש שזו מלחמה עקובה מדם על כל עיפרון ומחק, והאמת שהייתי מעדיפה לדלג על זה ולהביא בעצמי את הציוד מהבית. אלא שבחוזה שלי מול המשרד הממשלתי נכתב במפורש שהם אחראיים לספק לי משרד + ציוד משרדי מלא, ובתמורה לכך מספקים לעצמם 15% הנחה בשכר שהם משלמים לי. ט' כבר הרים עלי את הקול השבוע תוך שהוא מלווה את עצמו באצבע מנופפת "תיזהרי שאני לא אשמע ששוב יצאת פראיירית!"

לפני כמה ימים פנה אלי מישהו במסנג'ר, פעם ראשונה אחרי שהתכסחנו לפני כמה שבועות, ובכך נכנס לתוקפו באופן רשמי ה"שולֶם". אם יש משהו שאני שונאת זה לריב במסנג'ר עם אנשים שאני לא מכירה. נראה לי מן דבר טיפשי שכזה, פול-גז-בניוטרל. בכלל, הגעתי כבר מזמן למסקנה שתקשורת "עיוורת" (מסנג'ר/מייל/טלפון) עם בחורים זרים זו דרך מאוד בעייתית עבורי. הם, כדרכו של עולם, רואים בי "בחורה" על כל המשתמע מכך, בעוד שאני, כדרכי שלי, רואה בהם (במקרה הטוב) - פוטנציאל לחבר-נפש. ולא נותר לי אלא לצאת בקריאה נרגשת: חבר'ה, זה לא אתם - זו אני. אתם לא מודעים לכך כי לא פגשתם בי מעולם, אז תאמינו למילה שלי – אני לא באמת בת, אני בן. בן בחצאית מיני.