עצמאית בשטח

תמיר הוא "הילד הרע" של המשרד, ועד כה ישב ליד שולחן עמוס בערימות של תיקיות שניצב באמצעו של חדר מאובק ומבולגן. ביום א' גל אמר שאצטרף אליו לחדר, ואני הפכתי את ההעמדה של הריהוט וגרמתי לו לעשות סדר יסודי, ובסוף היום ישבנו כל אחד במקומו ותמיר אמר "את יודעת, עכשיו, עם הארגון החדש, החדר פתאום התמלא באור ואוויר. אני מה-זה אוהב את זה!". ביום שלישי בצהרים אמרתי לו להתראות, ושאגיע שוב רק בשבוע הבא, והוא הופתע ואמר "יוווווו, איך ביאסת אותי עכשיו". "אבל כל הזמן ישבת לבד בחדר" אני אומרת לו, "כן" הוא עונה "אבל כבר התרגלתי לצחוק איתך ולדבר. מה אני אעשה עכשיו פה לבד?".

לפני זה ביקרתי באמרכלות, וקיבלתי הקצבה של עיפרון, מחק, מחדד, 3 עטים, מחורר ושדכן. וגם חפיסה קטנה של נעצים וגומיות. רשמו אותי בתור לקבלת סל ניירות ומכשיר טלפון, וגם הוציאו קריאה דחופה לטכנאי כדי שיבוא לחבר לי את המחשב. סה"כ התייצבתי עד כה ל- 6 ימי עבודה מלאים, ובתכל'ס עבדתי אולי יום וחצי, וכשאמרתי את זה לתמיר הוא צחק ואמר "שולה – אני מת על התמימות שלך. ברוכה הבאה למגזר הציבורי."

כשאני יורדת בבוקר מהמונית בירושלים עוברת בי צמרמורת של קור, ואני משתדלת ללכת מהר מהתחנה למשרד כדי להתחמם. בערב, גם בדירה שלי בת"א עוברים משבי רוח נעימים, ואני יכולה לשחרר את הקליפס הנצחי ולהסתובב עם שיער פזור. בחדשות אמרו שהסתיו זה עניין של ימים, ואני השלמתי לעצמי בשקט "את לא צריכה סיבה להיות עצובה".