"תשמעי" אומר לי הבחור הצעיר הדֵי-חמוד שבודק לי כל בוקר את התיק בכניסה לבניין, "זה מאוד קשה לנו שאת באה ככה כל בוקר, עם המכנס הקצר הזה".
"זו חצאית, לא מכנסיים" אני אומרת, בטון הקצת-דידקטי שלי שנוריקו שונאת. מה-אני-יעשה, זה מה שהערות כאלה מוציאות ממני.
"חצאית/מכנסיים – מה זה משנה" הוא עונה "זה עדיין לא פשוט, העניין הזה".
אח"כ אני עולה ברגל, כמו בכל בוקר, ומגיעה על סף עילפון לקומה הרביעית. "בוקר טוב" אומרת לי ציפי, שיושבת בחדר לידי. "בוקר" אני מחרחרת בתגובה "המדרגות הורגות אותי". "עלית ברגל?" היא פותחת זוג עיניים גדולות "את לא נורמלית", "כן" אני מצליחה להחזיר לעצמי את הנשימה "ואני עוד החזקתי מעצמי כבעלת כושר". "את בכושר, תאמיני לי" היא צוחקת "אני כבר ראיתי פה אנשים שעלו ברגל, ואת בהחלט בכושר".
ואחרי שעתיים הגיע הטכנאי וחיבר לי את המחשב. זה היום התשיעי שלי פה, כנראה שהגיע הזמן להתחיל לעבוד.
מה זה היה צריך להיות התחקיר הזה על הניתוחים הפלסטיים? אני האחרונה שאחזיק בדעה שאין להשקיע בטיפוח הגוף או למנוע מעצמנו משהו שיכול לגרום לנו להרגיש יותר טוב, אבל התכנית + הכתבה המקדימה שהתפרסמה ב"הארץ" ביום שישי האחרון הביאו אותי לתהות: איך זה שאישה לא-מאוד-מבוגרת ("את קולטת שהיא מבוגרת ממני בסך הכל ב- 4 שנים?" אמרתי לפאצ' בזעזוע על קפה-של-בוקר-שבת) ובעלת נתוני גוף בסיסיים סבירים לחלוטין, ואשר עברה 8 ניתוחים פלסטיים שונים שנועדו לשפר את מראה החיצוני – נראית כמו מישהי, שכמו שאריאלה אומרת – נסע עליה משהו שאח"כ גם עשה רוורס?
מי שללא ספק משפר בהתמדה את איכות החיים שלו זה הרופא ההוליוודי שקובע את סדר השימוש במכוניות היוקרה שלו עפ"י ימי השבוע, ואני אומרת – תעזבו אתכם. עדיף כבר להיות פחדנים כמוני.
איך שהטכנאי הלך סידרתי לעצמי את ה"מועדפים" שלי וישבתי לכתוב פוסט. מישהי פה הגזימה בענק.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
