עצמאית בשטח

כבר 24 שעות שאני מתקשה לשבת. עברתי טראומה קשה וכרגע אני בעיצומו של תהליך ההתאוששות.

וכך היה:

אתמול היה לי יום עבודה ארוך במיוחד (6 בבוקר עד 12 בלילה זה נחשב ארוך במיוחד, נכון?), אשר לכבודו בחרתי לעטות על עצמי זוג מכנסיים שחורים דמויי-עור אשר את המרחק בניהם לבין העור שלי קשה למדוד מפאת חסרונו. לבישת מכנסיים אלו מחייבת לבוש תחתון הולם המתאפיין במיעוט בד (ודי לחכימא ברמיזא).

המכנסיים הללו חביבים עלי במיוחד ואני מרבה ללבוש אותם בזמן האחרון, בין היתר מכיוון שבקרוב יכנסו לתרדמת קיץ ארוכה ומי יודע איפה נהיה בחורף הבא. חוצמזה שאופי פגישות העבודה אותם קיימתי אתמול חייב אותי להופעה מלוטשת.

ומישהו פה בהחלט עבר ליטוש.

מסתבר שעור ישבני הענוג התקשה להתחכך בטקסטורת הבד שנצמדה לו לנשמה לאורך שעות כה ארוכות והגיב בגירוי קל שהתפתח מלא-נעים למעצבן-עד-שורף, עד כדי כך שהחל משעות אחה"צ המוקדמות התקשיתי לבצע פעולה פשוטה וחיונית כגון ישיבה (פעולת הישיבה חיונית כאשר הינך נוסעת שעות ארוכות מהגליל חזרה למרכז הארץ).

כשהגעתי הביתה (חשבתי שזה בחיים לא יקרה) קילפתי מעלי את המכנסיים ונכנסתי להתקלח. המציאות העגומה שניבטה אלי מהמראה במלוא אדמומיותה גרמה לי להכריז על האזור כמוכה אסון, להספיג בו חצי מתכולת שפופרת ג'ל אלוורה וללכת לישון על הבטן.

אז זה לא שקודם לא הייתי מודעת לקיומו של התחת שלי. הייתי. הרי למרות שאני מתקשה להודות בכך - אי אפשר לפספס אותו. אבל לאורך השנים (במיוחד האחרונות) הוא נתפס על ידי כמטרד סביבתי, כאשר חובת ההוכחה לגבי יכולת צמצומו המרחבי חלה עלי, ורק עלי. ואני, כשיש לי חובות - אני לוקחת אותם במלוא הרצינות.

אני חושבת שמהיום אני אשחרר קצת את החבל, אתן לו יותר חופש פעולה, אפשרות לבטא עצמו במלוא היקפו האמיתי, בכל הדרו.

אני אתן לו קצת יותר כבוד.

כי הוא הראה לי מה-זה.

ועוד איך הראה לי. המאנייק השמנמן.

הערה: נכתב בעמידה.