"מה אתה עומד ומהבהב כמו איזה הומו?" רציתי לומר כשנכנסתי לרכב, אבל במקום זה אמרתי רק "טוב שלא שמת גם מהבהב על הגג".

"לְמה את מתכוונת?" הוא לא הבין מה קבלת הפנים הזו שנפלה עליו.

"לכל האורות האלו שאתה מדליק".

"וינקרים. קוראים לזה וינקרים" הוא אומר ומוסיף שככה זה על פי החוק, ואני אומרת שייקח ימינה ברמזור ואח"כ שמאלה, לכיוון הים.

מאוחר יותר הוא יגיד שאני נראית יפה כשאני מחייכת, ובכך אני שונה מהבחורה שבאה לקראתו ברחוב בפנים חתומות, קפואות. הוא שואל למה אני מתנהגת ככה ואני אומרת שכזו אני. "זו לא תשובה" הוא עונה ומדבר על כך שאני צריכה להיות יותר נשית, רכה, נעימה. קשה לי לקבל את אמירתו בנוגע לחוסר הנשיות המוקרן ממני, ואני נזכרת שהמחשבה שבחורים מפחדים מפני עברה בראשי בזמן האחרון לפחות פעם אחת ועשתה לי קצת עצוב. אני אומרת לו שיש לי נטייה להיכנס לקשרים זוגיים המועדים מראש לכישלון והוא מגיב בצחוק קצר ואומר שאני מדברת שטויות. אני מוותרת מראש על הויכוח מפני שברור לי שהצדק איתי. גם בימים אלו, ובניגוד לכל היגיון בריא, אני נסחפת להשקיע אנרגיות בקשר שמאופן טיבו הנו הדבר האחרון שאני צריכה ורוצה.

אבל ההיגיון שלי עובד אחרת. אני מחממת מנועים ומתכוננת להסרת הקסדה והשריון. אני מתכוונת לדהור הישר אל תוך קיר המוות בדעה צלולה ומתוך כוונת התרסקות. התרסקות ממנה איוולד מחדש. רכה וזכה, בתולית ומפויסת, תמימה ומאמינה. רגועה.

נראה כמה זמן זה ייקח לי.

יש חשש שאני לא אתרסק. יש לי נטייה לעמידות במצבי מצוקה, כלום כבר לא נוגע בי. אם הוא יצליח לאתר בי סדק, לגעת ואז להכות – דיינו. אז אדע שהלידה מחדש בפתח.