עצמאית בשטח

במוצאי שבת הייתי בהפגנה בכיכר רבין.

את היום עצמו ביליתי בפיקניק עצל עם חברים בפארק הירקון וחזרתי הביתה רק בשעות אחר

הצהרים המאוחרות. בקושי הספקתי לישון שעה קלה וכבר הייתי צריכה לקום ולהתארגן

לתזוזה.

ט' עבר דרכי והלכנו ביחד. כשפתחתי לו את הדלת הלכתי אחורה ועשיתי סיבוב במקום:

"נו, מה אתה אומר?"

"על מה?"

"על איך שהתלבשתי!"

"יפה מאוד"

"מה 'יפה מאוד' בראש שלך. זה לא מזכיר לך משהו?"

"תרענני את זכרוני...?"

"זה כמו שאוליביה ניוטון ג'ון היתה לבושה בסצינת הסיום של 'גריז'!" (זה לא שאני נראת

כמוה, זה ה"לוק" הכללי. וגם לא התלבשתי בדיוק כמו בסרט, אבל הרגשתי ככה – גופיה

שחורה, הדמוי-עור השחורים וכפכפי פלטפורמה שחורים).

"וואללה?"

"אוף איתך. מה אתה מבין"

"טוב, אוליביה, קדימה בואי. אנחנו כבר באיחור"

מבחינתי האישית - ההפגנה היתה מוצלחת. פגשתי הרבה חברים, התעודדתי לגלות שיש עוד

כמה אנשים שפויים במדינה וקטפתי צרור מחמאות על הופעתי ועל השיער שלי שארך לבלי הכר

(בייחוד מכאלו שלא ראו אותי תקופה ארוכה). מבחינה לאומית קיום והיקף ההפגנה היה

(לדעתי) שיקוף עצוב של המציאות הקשה בה אנו חיים – קיומם של אזרחים נורמלים שקולם

לא נשמע ולא משפיע, מבוי סתום, חוסר שביב של תקווה, שלטון המיעוט הכוחני

והמפחד-מהצל-של-עצמו, והעדר מנהיגות אמיתית אמיצה רלוונטית וישרה (בכל קצוות המפה

הפוליטית) המסוגלת להפנים את לקחי העבר וההווה ולנתב את הדרך לעתיד מבטיח יותר.

לנו וגם להם. לכולנו. כי הרי בסירה אחת אנו.

לפני שעזבתי את הכיכר פגשתי גם את מדליק הוינקרים ושאלתי אותו כמו מי אני נראית.

"לא יודע"

"כמו אוליביה ניוטון ג'ון בסצינת הסיום של 'גריז'" (נמאס לי קצת לחזור על עצמי)

"אוליביה...??" הוא מסתכל עלי במבט שאומר "כמה זה מפה לאברבאנל?" "אני יכול רק להציע

לך לאמץ גיבורי תרבות קצת יותר ברמה".

(אני לא חושבת שהוא באמת מבין אותי. הוא אומר שאני בחורה עצובה אבל זה לא בדיוק כך.

אני שמחה, רק בקצב ובמינון שלי).

אתמול חזרתי הביתה נורא מאוחר, ב 23:00 בערך, ורק לקראת חצות הגעתי למיטה. משהו

כסוף מונח על השמיכה ומנצנץ אלי. חבילה קטנה. פתחתי וראיתי שט' היה פה והשאיר לי דיסק

מתנה –  פס הקול של "גריז" .

אני מתה עליו. על ט'.