המטבח שלי, 12:00 בלילה. ס' עומד בחוטיני ומטגן שניצלים ואני יושבת על השיש ושותה תה. בצהרי אותו יום סימסתי לו כתשובה שלא בזין שלי להכין לו שניצלים ושיצא לי מהווריד. הוא ענה ש"ממילא אין לך זין, זה התחום שלי. מגיע. תתכונני". רק בן 26 ואני לא יכולה עליו.
הנשוי מחבק אותי ואומר שזה עדיף מכלום. זה עולה לי בבריאות להגיד עליו משהו טוב, אז אני אמנע. יש בנינו תקשורת טובה, זורמת, ובינתיים הוא גם נרגע ומסכים שאכתוב בבלוג שלי מה שאני רוצה. עליו, כמובן.
מדליק הוינקרים מתייחס אלי כמו אל מטופלת שלו. זה מעצבן אותי, זה לא נעים לי ומוציא ממני אגרסיביות וקור. וחבל לי. זה לא היה אמור להיות ככה.
ט' שולח לי מייל, כותב שאני עובדת קשה בזמן האחרון, אם אני זקוקה לעזרתו ושאבוא לארוחת ערב (תודה, פעם אחרת. הערב מישהו מכין לי שניצל).
ל' מבקשת שאבוא איתה לקנות בגדים כי רק איתי היא יכולה למצוא משהו מתאים (הלכנו. קנתה). ושבשבת נלך יחד לפיקניק בגני יהושע עם סנדוויצ'ים מ"ארקפה". רק שתינו. (לא הלכנו. אני חולה).
הצלם אומר שהוא היה קצת נבוך, שלא היה לו קל עם זה - "תביני, אני גבר" ואני אומרת לו שהוא צריך להיות מקצוען. "אז אני לא. שוט מי". 23:00 ואני מותחת את גופי הדואב על הספה הקטנה בפינת הסטודיו בזמן שהוא מגלגל את הכבלים ואוסף את הציוד. עד הסשן הנוסף (עוד שבועיים) אני בצום ומחוברת להליכון, נראה מי ישבר ראשון - אני או הצלוליטיס שעל התחת שלי. (דיווח בהמשך. אולי גם תמונות. אם אצליח להעלות אותן).
"את באמת חושבת שזה משנה מה תכתבי בבלוג שלך?" אומר לי הנשוי "אפילו אם תציגי את עצמך כדתייה חסודה יגיעו אליך הצעות. תביני שולה, הגברים חושבים מהזין"
ברוך שלא עשני גבר.
שבוע טוב.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
