אני בחורה עצובה.

אני אוהבת לראות סרטים עצובים, לשמוע שירים עצובים, לקרוא ספרים עצובים, הצילומים שלי הם פריימים עגמומיים בשחור לבן, הציורים הם רישומים בפחם ודיו כהה וכשאני מבטאת את שעל ליבי יוצאים לי משפטים עצובים וביקורתיים המתחברים לכדי סאגות של התפלשות עצמית. יום כיפור הוא היום האהוב עלי בשנה, ומצב הצבירה המועדף היא השהות בדד על שפת ים בעת שקיעה הממלאת אותי בעצב מזוקק. אני לובשת רק צבעים כהים (ובדר"כ שחור), לא מתאפרת ולא יוצאת מהבית בלי משקפי שמש כהים. אני ממעטת לחייך (גם בגלל שזה עושה קמטים, אבל לא רק) וצוחקת רק לעיתים רחוקות (טוב, זה בגלל שיש לי הומור משובח מידי). אני נמשכת לאנשים עצובים, האהבות שלי הן אהבות עצובות, ויש לי היסטוריה של מערכות יחסים בהן אימצתי לעצמי אורח חיים של גיבורת סרט מלנכולי במיוחד. אני נאחזת באומללותי ולא מרפה, מתחפרת ביומיום קודר וחדגוני, הודפת כל שינוי המאיים להפציע על מפתני.

אני נוטה להאשים את עצמי בהפסדים (שלי), בכישלונות (שלי, של אחרים) ובבגידות (של אחרים. מעולם לא בגדתי ולו מעצם העובדה הפשוטה שמעולם לא התחייבתי לשמור אמונים לאיש). ביחסים עם בני זוג וחברים אני מנתקת מגע ברגע, לעומת גילויי עקשנות וחוסר התפשרות במישור המקצועי (מדליק הוינקרים אמר לי שאני צריכה להקיש מחיי המקצועיים על חיי האישיים ולהתנהג בהתאם. קלט אותי הממזר). כשאני מוקפת אנשים - בנסיבות חברתיות או מקצועיות - אני פולטת דרך קבע הערות, תובנות והצעות ציניות ומתחכמות, כולם נשפכים מצחוק ורק פני הפוקר שלי שומרים על הבעה קפואה.   

הצלם בסטודיו עבד קשה כדי לחלץ ממני הבעת פנים חייכנית לצורך הצילום ואמר שאני צריכה לעבור שינוי מחשבתי (המליץ על קורס של "חשיבה חיובית" או משהו כזה).  באחת ההפסקות שעשינו, יושבים מול המחשב ובוחנים את התוצאות, ביקשתי ממנו לצלם אותי עם זרזיף של דם נוזל מהאף ועיגולים שחורים מסביב לעיניים. בעיני זו הייתה יכולה להיות תמונה נהדרת אבל הוא הטיל וטו מוחלט, אמר שזה ממש לא הסגנון שלו (חנון) ואיזה מן סרטים רצים לי בראש (עדיף שלא תדע).

הייתי רוצה להעביר את חיי בתוך מציאות מעוצבת בגווני שחור-לבן וכשיגיע הרגע הנכון אכנס לדה-שוו שתמיד רציתי שתהיה לי, לבושה בשמלה שחורה חשופת גב ומשקפי שמש כהים, ואשים פעמי לכיוון המצוק שעל שפת הים. השמש תכה בעיני אבל לא תזיז אותי מדעתי, אני אנהג בקו ישר ללא שום כוונות עצירה.

ואז סופסוף תהיה לי תמונה עם זרזיף דם אדום.

ואולי תהיה לי גם רגיעה.

ומי יודע, ייתכן ולא אהיה יותר עצובה.

א. אני בחורה עצובה וטוב לי כך, העצב הולם אותי ואני מחבבת אותו. אני חושבת שגם הוא מסמפט אותי.

ב. אין בי רגישות לעצב של בני אדם (בידי כל אחד נמצא הכוח לשלוט על גורלו, צריך רק לרצות), אבל לא מסוגלת לעמוד שנייה מול עצב של חיה עזובה או שבויה.

אני אוהבת חיות.

בניאדם? ככה. לא כל כך.