עצמאית בשטח

מדליק הוינקרים היה אצלי כששמתי לב שהנורה במטבח נשרפה. התרוממתי על קצוות אצבעות והתחלתי להבריג אותה החוצה. הוא הגיח פתאום מאחורי ואמר "תני לי. אני אעזור לך" "אין צורך, יצאה" זרקתי את הנורה השרופה לפח. 

הנשוי עמד מאחורי במטבח כשהוצאתי שוקולד מהארון. הבחנתי בכך שהדלת של הארון העליון לא סגורה עד הסוף ולקחתי ביד את המקל ששמור במטבח למטרות אלו. "אני מגיע בלי בעיה, תני לי" הוא אמר והושיט את ידו כדי לסגור את הדלת, אבל אני הקדמתי אותו עם המקל "זה בסדר. הנה, סגור".

"תביאי, אני אקח" אומר הצלם ורוכן לעבר תיק הציוד שהבאתי איתי. "אין בעיה, זה בסדר, זה לא כבד" "אז תני לי לפחות לקחת את השרפרף" "למה? יש לי ידיים פנויות. התיק על הכתף והשרפרף ביד. הכל בשליטה"

"שולה, הצטבר אצלך עומס גדול. תני לנו לעזור לך. תעבירי למזכירות את הרשימות של פרויקט X, אנחנו נטפל בהפצת החומר"

"זה בסדר, אין צורך. אני אעשה את זה לבד"

"את לא תעמדי בלו"ז. עדיף שתתרכזי בייעוץ המקצועי ואנחנו נטפל בנושא ההפצה"

"ההפצה הזו מורכבת, יש קבוצות שונות שצריכות לקבל חומרים שונים. יותר פשוט לי לעשות לבד מאשר להסביר. אני אעמוד בלו"ז, תסמכי עלי. קרה שאכזבתי אותך פעם?"

הלילה חלמתי חלום. בחלומי אני יוצאת לטיול רגלי ארוך בעיר, וכשאני עוברת בשדרות רוטשילד אני רואה פסל חוצות דמוי חומה שהותקן לאורך ציר השדרה. הפסל בנוי בצורה כזו המזמינה לעלות עליו וללכת לאורכו ואני מחליטה לעשות כן. אני מטפסת על הפסל ומתקדמת לאיטי, בגובה רב מעל הרחוב, אבל רוב הזמן אני לא נהנית מהנוף מכיוון שאני עסוקה בתכנון צעדי הבאים על מנת שלא ליפול. בשלב מסוים אני מגיעה למגדל קטן שבנוי על הפסל ואשר מחייב אותי לטפס עליו ולרדת מצידו השני על מנת להמשיך במסלול. אני מתחילה לטפס ורק כשאני כבר ממש למעלה, ומתחילה לרדת מהצד השני אני שמה לב שזה מבצע די מסובך. אני עוצרת לרגע ושואלת את עצמי מה אני עושה כאן בכלל. למה לא המשכתי ללכת בשדרה כרגיל כמו שאר האנשים, שעכשיו כשאני עוצרת לרגע, אני מתפנה להסתכל עליהם מלמעלה ולראות אותם צועדים בנחת בשדרה הלוך וחזור. אני מעודדת את עצמי שכבר כמעט צלחתי את המסלול ונשאר לי עוד מאמץ קטן ואז פתאום אני שומעת מישהו פונה אלי "תני לי. אני מגיע בלי בעיה. תני לי לעזור לך". אני מסתובבת ורואה ראש של בחור חייכן מציץ אלי מהצד. הוא גבוה מאוד, רגליו בשדרה וראשו בגובה הפסל. הוא מושיט לי יד על מנת לתמוך בי בירידה האחרונה. "זה בסדר. כבר הגעתי עד כאן, אני אסתדר גם הלאה" "מה אכפת לך? זו לא בעיה בשבילי, הנה, ברגע אני עוזר לך" והוא באמת תומך בי ומחזיק לי את התיק ובשנייה וחצי אני עוברת את המכשול האחרון ויכולה לרדת בקלות מהפסל ולהמשיך בדרכי. "את רואה?" הוא מחייך "זה היה בדיוק רגע. קלי קלות. שלום לך ובהצלחה" ונעלם. התעוררתי.

המשכתי לשכב במיטה ולחשוב לרגע, היום שבת ואני לא ממהרת לשום מקום. מאוחר יותר אני מכינה לי קפה ומתיישבת ליד המחשב לבדוק דואר ולקרוא קצת חדשות, אני מחליטה לרשום את החלום ובאיזשהו שלב אני שמה לב שיורדות לי דמעות.

איך אפשר להיות חברים שלך שולה, כשאין לך קמצוץ של אמונה בסובב אותך? כשכבר ויתרת מזמן על האפשרות של יצירת קשר אמיתי עם מישהו? כשאת חשדנית ותחמנית, מסתכלת תמיד שלושה צעדים קדימה ומחליטה בשביל כולם מה הם חושבים ואיך הם מרגישים. גלגלי השיניים במוח שלך מסתובבים בלי הפוגה ומכל סיטואציה את חייבת לצאת מחוזקת, כשידך על העליונה, להוכיח שאת יודעת הכל ולא חורגת משום לו"ז שהוכתב.

תרגעי, שולה.

תנשמי עמוק ותישעני אחורה.

מה אכפת לך מה אחרים רוצים ומה השיקולים שלהם, למי הם משקרים ובמי הם בוגדים, מה הם מתכננים והאם באמת זה נכון מה שהם אומרים. תעשי את השיקולים שלך, תדאגי לנוחיות שלך, תפסיקי לראות עצמך אחראית על הסדר הטוב בעולם כולו.

תנוחי, שולה. אף אחד לא יפגע בך. 

אף אחד חוץ משולה.

לאחרונה עברתי/אני עוברת תהליך בו אני פותחת את סגור ליבי בפני זרים. זה התחיל עם הבלוג והמשיך להיכרויות אינטימיות שנבעו ממנו, ואשר רק לפני כמה חודשים לא הייתי מאמינה שאני מסוגלת להן. אנשים זרים קוראים אותי ומוצאים לנכון לפנות אלי, מחפשים דרך להכיר. אני לא מאמינה למילה, לא קונה את המחמאות. בראש שלי מהדהד המונולוג של קרן מור (מתוך "החמישיה הקאמרית") בו היא מדברת בהגייה משובשת וחוזרת ואומרת כל הזמן "הם חושבים שאני לא מבינה, אבל אני יודעת. הם בסך הכל מחפשים לזיין אותי. כולם רוצים רק  לזיין אותי".

 חייבת לצאת מהסרט הזה. וזה תלוי רק בי.