עצמאית בשטח

אין לי מושג איך הוא גילה את זהותי, הוא אמר שהשתמש במידע זמין לכל ברשת ולא פירט.

הוא הוסיף ושאל מה זה עושה לי שמישהו (הוא) מוצא אותי מעניינת כל כך. זו אמורה להיות מחמאה? האמת שזה די מאוס בעיני. אני מעדיפה את דרך היושר והכנות, ואם למישהו יש משהו להגיד לי – הוא מוזמן לפנות אלי בערוצים המקובלים, ואין צורך לרחרח מאחורי גבי במסתורין. אחדד ואומר שאם זה היה קורה לפני כמה חודשים הייתי עלולה לסגור ולהיעלם. בתחילת דרכי כאן חששתי מאוד מחשיפת זהותי, התכוונתי לכתוב על הכאבים הגדולים ביותר שלי ולא ידעתי איך אני בעצמי אתמודד עם זה. בינתיים נרגעתי קצת, וגם עברתי תהליך כלשהו - כבר פחות נרתעת מקוראים/מגיבים, יותר שלמה עם עצמי, עם דרך חיי, עם הבחירות והטעויות, עם הרגשות וההסתבכויות.

אבל עדיין – לפחות לגבי אחרים – לא חוצה קווים אדומים. אם מישהו רוצה לגלות לי את זהותו אין לי בעיה עם זה, אבל לעולם לא אשאל ביוזמתי ובטח שלא ארגל אחריו (האמת? גם אם ארצה אין לי מושג כיצד). ואיזה זכות יש למישהו לפלוש כך לחיי האחר, הזר? האם העובדה שאני מנהלת בלוג "ציבורי" מתירה את דמי, הופכת אותי לנחלת הכלל? את "שולה" – כן, יכול להיות. אותי? לדעתי לא. אז נכון ש"שולה" בעיקרון זו אני, אבל עדיין "אני" כוללת רבדים נוספים שלא חשופים בבלוג ולא בכדי. בהתחלה האשמתי את עצמי – מגיע לך, למה פתחת בלוג? ואם כבר פתחת – למה ענית בנימוס לפונים? אבל זה בדיוק העניין, בשביל זה בין היתר פתחתי בכלל. לתת לעצמי צ'אנס לחברויות, להיות פתוחה לשמוע דעות.

בכל אופן, הוא תפס את עצמו בזמן והתנצל. עניתי שאיני כועסת או נוטרת והעניין סגור מבחינתי. "כוסאמאשלו" אמרתי לנשוי, שהסביר לי שזו לא בעיה לפרוץ למחשב האישי, וחנקתי את הדמעות בגרון (לא אכפת לי לבכות ליד הנשוי, באמת שלא. אבל אח"כ אני אצטרך להרוג אותו).

לא אשקר ואומר שלא מקונן בי הפחד לעיתים. הפחד היה גם כשעזבתי את בית הורי עם כמה חפצים קטנים אישיים וצעדתי אל עבר עתיד לא ידוע לפני 17 שנים, כשנהג אסף אותי בטרמפ וניסה לדחוף את ידו למכנסיים שלי לפני 12 שנה, כבעיצומו של התקף מניה, תפס אותי ל' בכוח ואיים על חיי במסדרון המחלקה הסגורה באברבנאל לפני 6 שנים, כשבחור זר ניסה להיכנס דרך החלון לחדר השינה שלי ב 5:30 לפנות בוקר לפני 3 שנים. הפחד קיים ותמיד תופס אותי בהפתעה, אבל מעולם לא נתתי לו להכניע אותי ולקבוע את סדר יומי. התגברתי, סמכתי על עצמי. מימי לא פגעתי במישהו (או לפחות לא במזיד) ולכן אני מאמינה שגם אף אחד לא יחפש לפגוע בי. אני לא חמושה (לא תרסיס גז ולא כלום. מאמינה שהנשק מלבֵה סכסוכים ולא פותר אותם), ידיי נקיות, פי וליבי שווים. אם מישהו רוצה לתקשר איתי – הוא יצטרך להתיישר לפי אותם כללים.   

ואם מישהו כל כך רוצה, בח'ייאת – תיטפל לשולה. אותי תעזוב לנפשי.

לקורא הנאמן: לא נוטרת, באמת. אבל חייבת לכתוב.