עצמאית בשטח

הוא גבר שרמנטי וכריזמטי עם ניצוץ של סקס-מניאקיות בעיניים ולי הוא מזכיר את דמותו של "האקדוחן הרגיש" בסרטי המערב הפרוע. זה שמופיע יום אחד בעיירה, מסובב את ראשן של העלמות החסודות וסולל את הדרך אל יצוען הבתולי באמצעות חיוכו המסתורי ומבטו המסוקס-אך-רגיש. לאחר מעשה הוא מעלה על גופו את מכנסיו ומתקין את חגורת האקדח, מפריח באוויר נשיקה ועולה על הסוס. נעלם בעננת אבק.

זהו מדליק הוינקרים ועל מנת לבקר אותי במערב ת"א של 2004 הוא משקיע חצי שעה של חיפוש חניה (מעניין מתי ישבר לו). הוא איש של ניגודים ולוקח זמן לקלוט את דמותו במלואה, וכדי לאפיין אותו בקצרה אומר שהוא ההשתקפות הגברית של דמותי, או במילים אחרות: אם הייתי גבר – הייתי הוא. ואני? מאז ומעולם הצטערתי שלא נולדתי גבר.

בתחילה היה לו קשה עם הכינוי "אז זה מה שיצא מהמכלול כולו? זוהי תמצית דמותי? מדליק וינקרים?"

"זה היה בשליפה. זה מה שעלה לי בראש אחרי הפוסט הראשון שכתבתי עליך וכך יצא. אתה רוצה שאחפש כינוי אחר?"

"מה פתאום. אם זה מה שעלה לך בראש – אז זה מה שיהיה. זוהי התדמית ואיתה אתמודד"

אבל זה לא בא לו בקלות. לדעתי הוא קילל את הרגע בו חיכה לי ברכב המהבהב שלו והזכיר זאת שוב ושוב, עד שלאחרונה התבשרתי על תפנית מפתיעה ביחסיו האמביוולנטים עם הכינוי. הוא זיהה בו כפל משמעות, בעלת גוון ארוטי-משהו, שאיתה הוא יכול לחיות בשלום (ויותר מכך). "תראי איזה קטע. את נתת לי את הכינוי כך סתם, על סמך פעולה מכנית וחסרת משמעות שביצעתי ואשר נחרטה בראשך, אבל אם הופכים בדבר רואים שזוהי בעצם תמצית יחסינו. אני פה בשביל להדליק בך את הוינקרים, להסעיר אצלך את החושים". והוא מרוצה. ככה, בלי שהתכוונתי.

אני מנחשת את תגובותיו ומאתגרת אותו כל פעם מחדש - אני יודעת איך היה רוצה שאנהג ועושה בדיוק ההפך מכך (למה? כי הוא מעצבן אותי בשלוותו ובביטחון שיש לו בצידקתו). הוא מוצא בבלוג שלי שעשוע ועניין, קיומו של הנשוי חביב עליו ומהווה אתגר, ואף הציע שניפגש בשלישיה (אמרתי לנשוי. קיבל חום). הוא מסתלבט על הסדר והניקיון שלי, אבל רואים שגם אצלו זה בדם (כמה גברים מבחינים ברמת הניקיון ויודעים לזהות סגנון עיצוב?). ואני? אני בונה עליו שישבור אותי, שימעך את ליבי לאבק ויפזר אותו ברוח. אני רוצה להיות אומללה ולקלל את הרגע שהכרתי אותו. אני רוצה שזיכרון דמותו יהבהב בי כתמרור אזהרה – מגברים כאלו, שולה, יצא לך רק רע.

לא יעזור כלום. זה בדיוק הטיפוס בקסמו אני נופלת שוב ושוב. יאללה, שיזרוק אותי כבר ואוכל להתמכר לרחמים עצמיים בפוזה האהובה עלי כל כך.

הנשוי הוא תמצית דמותו של "הבחור הטוב" של עיירת המערב הפרועה, זה שהתחתן בגיל צעיר עם חברתו מזה שנים ויחד הם מציגים זוגיות ומשפחתיות לדוגמא. כשהוא עובר ברחוב הראשי של העיירה, בדמותו התמירה וצווארונו שתמיד מעומלן, הוא מגביה כובעו ומברך לשלום כל עובר ושב אבל אם עוקבים אחריו רגע ברצינות, רואים שהוא מגניב מבטים חטופים אל חבורת העלמות הצחקניות שעומדת בפינה. מעביר את עיניו לאורך קימור החצאית ואל תלתל רך שעל העורף מוטל, תוהה מה קורה בעולם ואיך זה שבגיל כה צעיר מצא עצמו מחוץ למשחק.

בלדה לנשוי

הוא איש משפחה באופיו,

אדם ישר וישיר העומד מאחורי כל מילה,

וכתוב לו על המצח שהוא חבר טוב לעת צרה.

הוא חצה את הקווים

לצורך מימוש פנטזיה שבראשו נרקמה

ועכשיו נותר מסוחרר קמעה.

הוא גילה כמה זה פשוט וקל,

איך אף אחד לא ממש נפגע

ולכן בוערת בו מחשבה על המשך הפעילות והרחבת היריעה.

הוא שולח מיילים מחמיאים,

עם הצעות ופרצופים מחייכים (וזאת להבדיל מה"מדליק" אשר בחיים לא יזרוק מילה טובה),

הוא מחבק אותי חיבוקים ארוכים (שוב – להבדיל מה"מדליק")

ואומר שמגיע לי רק את הדברים הכי טובים.

ההתנהגות שלו בטוחה ובוגרת,

וזאת למרות שהוא צעיר ממני בשנים,

מה שגורם לי להינמס בזרועותיו

ולזנוח לחלוטין את הציניות והפגנת השרירים.   

הנשוי דואג לי, חושש שאתאהב בו ואפגע

חמוד מצידו, אבל כתבתי לו שאין דאגה.

הוא אמנם קורא את הבלוג שלי

אבל כנראה לא מפנים -

אהבתי מופנת לטיפוסים שאותי רומסים.

אני בחורה של

כאב

מהול בריגושים.

ולאיזה תפקיד את לוהקת בסרט הזה, שולה? בת השכן הנאווה או הזונה מבית המרזח המקומי? הטום-בוי של העיירה או בת התפנוקים העשירה? היתום היחפן או התלמיד השקדן? את יותר מדמות אחת שטוחה. את קצת מפה וקצת משם, גם כזאת וגם כמו זה, הרבה דברים בגוף ונפש אחת. אבל את האחרים קל לך מאוד לקטלג, מתעלמת מזה שגם הם עולם ומלואו, בעלי מחשבה מקורית או נפש רגישה. את יוצקת אותם על פי תבניות ומסדרת אותם אצלך במחשב בסיפריות. כל אחד מקבל תיקיה, שם ומספר ובשעות הפנאי את נהנית לנבור בהם ולחטט בפצעייך. אֲת הטוב, אֲת הרע ואֲת גם הנערה. השאר? רק ניצבים על הסט, בתסריט ההזוי ממנו מורכבים החיים שלך.

 א. לא יודעת איך מדליק הוינקרים יקבל את הפוסט הזה. לא התכוונתי, אבל יש חשש שיהיה מרוצה (דימוי ה"אקדוחן הרגיש" מכיל בתוכו כפל משמעות שייתכן ויתחבב עליו. רק שלא יבקש עדכון לניק). אבל בנינו - הוא שועל ותיק ומשופשף, שולה קטנה עליו ושנינו יודעים את זה. את תגובתו של הנשוי, לעומת זאת, אני יכולה לצפות: תרגישי חופשי - סומך עליך, תכתבי בבלוג שלך מה שאת רוצה והעיקר – מתי את פנויה? 

ב. הם מאוד שונים, כפרט וכפרטנר, אך חולקים תכונה משותפת - הצטיינות יתרה. גם כשמסתפקים בפירורים, מן הראוי לוודא שהם יהיו "שווים".

ג.

הייתי מוותרת על החוויה

בשביל האחד שיביע אהבה,

ואם אפשר לבקש שיגיע

עם אופציה ל 2 לילות פנויים בשבוע.

ככלות הכל -

אני נערת המערב הפרוע.