"איך אתה יכול לראות את הזבל הזה. ועוד זבל מפחיד".
"מה בדיוק מפחיד כאן?"
"נו, המפלצת הזאת שאוכלת אנשים".
"המפלצת זה לא עכשיו, תכף תראי. זו תהיה ילדה קטנה. היחידה ששרדה מכל המושבה".
קבענו שיוצאים בחצות, ועכשיו כבר הרבה אחרי. אבל הדרקון, ששרוע אצלי על הספה, יותר בעניין של התסריט סוג ז' שרץ על המסך הקטן והוא ממש לא ממהר. מילא, אם זה היה סרט חובה כמו הקלאסיקה שהוקרנה קודם לכן בערוץ 1 והוא כבר הבנאדם השני הערב שמצהיר שלא ראה, אבל מה יש לו מהתת-רמה ההוליוודית הזו? אז אני נשענת על החזה שלו וגם שמה עליו את הרגל עם המגף, בתקווה שזה יפריע לו והוא יעדיף שנקום ונלך, אבל הדרקון הוא בחור עם עצבי ברזל וכלום לא מטריד את שלוותו, ורק בגלל שהוא אואב אותי (או ככה הוא אומר, לפחות) הוא ניאות אחרי כמה דקות לוותר ואנחנו זזים. האומן17 עוד חצי ריק וממש רואים חלקים שלמים של הרצפה, אבל תכף הכל ישתנה, כי במהלך הלילה יקרה פה משהו מדהים כשהצרפתי הנ"ל ירעיד את הרחבה. היו חמש ומשהו שעות (ואולי יותר, אלא שכבר פרשתי) של מוזיקה משובחת, וזה היה כ"כ מעולה שהייתי מוכנה לסלוח על קטעים בעלי מוטיבים אפריקאיים(?), שלמרות שהיו יפהפיים פשוט לא זרמו כמו שצריך (ואני לא סולחת בקלות). נגנבתי על נירוונה ששורבבה פתאום בטבעיות, ועל הקטע שהתבסס על ה"DOORS" שהיה אחד הדברים הכי מדהימים ששמעתי בחיי ואני פשוט חייבת שזה יהיה אצלי במחשב (דרקון, לטיפולך). ואם לסכם בכמה מילים אז ריחפתי מעל העננים וגלשתי על הקשת בענן, ביקרתי בשבעת פלאי עולם וקפצתי לגן עדן להגיד שלום לכולם (ולהתראות בעוד 10 שנים). נהניתי בטירוף, מה שכבר מזמן לא קרה, ואני לא מתביישת לומר שאני מאוד אוהבת את הדרקון, ואם הוא לא היה כזה חבר טוב אין לי מושג באיזה מצב הייתי עם עלות השחר. (בטח שקועה בשינה עמוקה, אבל למה לחסוך בדרמה אם אפשר שלא.)
בתחילת הערב פיקפק מישהו (ולא נזכיר שמות) ביכולת שלי להתמודד עם תנאי שטח בכלל ושינה בשק"ש בפרט, ועל כך יש לי לומר 2 דברים, או בעצם שלושה:
- חה.
- רענן את זיכרונך.
- תארגן לי חודשיים חופש מהעבודה, ותראה מה אני מסוגלת לעשות עם 1 שק"ש, 1 אי בודד ו- 1 צבי יחזקאלי.
ובפרקים הבאים:
א. החיים בראי הדיכאון.
ב. למה הפסקתי להזדיין.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
