עצמאית בשטח

למרות שהרגשתי שאני הולכת ליפול חזק ועשיתי כמיטב יכולתי להיות מוכנה לכך, עדיין זה תפס אותי קצת בהפתעה. אני לא זוכרת מתי, ואם בכלל, זה בא לי בכזו עוצמה (בחלומות הכי גרועים שלי לא האמנתי שיעבור עלי משהו יותר חזק מאז) שלא לדבר על כך שזו הפעם הראשונה שזה קורה לי מחוץ לבית ובנוכחות של אדם נוסף. ואחרי שהכל נגמר והסערה שככה, רמה שאלה אותי מה התכניות שלי להמשך היום ולחג בכלל, ואני עניתי שאני נוסעת לקניון גבעתיים כדי להספיק להחליף מתנה שקיבלתי לפני שהתוקף יפוג, ושיש לי המון עבודה על הראש וגם טורניר שש-בש למחרת. "אל תדאגי, אני אהיה בסדר" אמרתי לה "זה חלק בלתי ניפרד מהחיים שלי, התרגלתי לתפקד בתוך מצבים כאלה", ורמה הסתכלה עלי, ובפעם הראשונה מאז שאני מכירה אותה ראיתי שהמבט שלה עצוב.

ביום שני בבוקר, בזמן הטיפול אצל רמה, תקפה אותי התמוטטות עצבים חזקה וריסקה אותי לחלקים קטנים. כשיצאתי משם כיסיתי את העיניים האדומות שלי במשקפי שמש גדולים והמשכתי בשגרת הסידורים המתוכננים, ורק כמה שעות מאוחר לכן, כשנכנסתי למיטה למנוחת צהרים, קלטתי, באיחור של שבוע, שדווקא כן יש לי משאלת יומולדת. ומה שאני הכי רוצה בעולם זה שיהיה לי הכוח להגשים אותה. וכמה שיותר מהר. אני לא רוצה למצוא את עצמי נגררת בעולם הזה עוד 10 שנים שלמות.