עצמאית בשטח

אחרי סיבוב המכשירים הקבוע עליתי על ההליכון והתחלתי לזפזפ. רפרטואר הערוצים בטלוויזיה של חדר הכושר מצומצם במיוחד ובקושי אפשר למצוא משהו שגם מלווה בתרגום (אין סיכוי שאסחב עם אוזניות) וגם נסבל לצפייה רציפה של 40 דק'. בערוץ הסרטים מתחיל משהו אמריקאי משנת 2000. עושה רושם של סרט לילדים, אבל קתי בייטס מופיעה בראש הקרדיטים אז כמה גרוע זה כבר יכול להיות? השארתי. הסרט מתמקד בעלילותיו של ילד צעיר שלומד בבי"ס קתולי, בן להורים גרושים ושק החבטות של הסביבה כולה. ("ברונו" בבימויה של שירלי מקליין. לא הצלחתי למצוא לינק נורמלי, אם מישהו מצליח – בבקשה.) בשלב די התחלתי של הסרט מתוודעים הצופים לאימו של הילד. אישה נאה למדי ששוקלת (להערכתי) 150-180 ק"ג (מישהו שם לב פעם שכל השמנות יפות? כאילו - לא יפהפיות מדהימות, אבל יפות. בהחלט.), ומהרגע שהאישה הופיעה על המסך לא יכולתי להתיק את עיני ממנה. איך היא סוחבת את כל המשקל הזה? איך היא מצליחה לנשום מתחת למפלי הסנטרים וכובד החזה? ככל שהסרט נמשך ודרגת הקושי של האימון עלתה הרגשתי שאני לא עומדת בכך. שהנשימה שלי מחרחרת והרגלים רועדות, שכל צעד שלי על ההליכון מרעיד את רצפת החדר כולו, וכל הנוכחים מפסיקים להתאמן וכולם מסתכלים עלי, איך בכובד משקלי אני מזעזעת את היציבות של כולם. נשטפתי בזיעה קרה, הנשימה שלי כמעט נעתקה ובכוחות אחרונים הושטתי אצבע ולחצתי על ה"סטופ". ירדתי מההליכון ברגלים רועדות והלכתי לכיוון אזור כפיפות הבטן. השתדלתי שהצעדים שלי יהיו עדינים ושקטים, אבל בכל זאת הרגשתי בבירור איך כל צעד מרעיד את החדר כולו. משכתי לעצמי מזרון קטן ועשיתי 30 לאמצע ו 30 נוספים לכל צד, מגניבה מבטים חטופים לצדדים, מוודאת שהמתעמלים האחרים לא מסתכלים לכיווני. כל אחד היה עסוק בשלו, זה הכל כנראה רק בראש שלי, וברגע שאזרתי אומץ קמתי והלכתי לכיוון המלתחה. בצעדים עדינים, עקב בצד אגודל. במלתחה הסתכלתי בראי, השיער ברח לי מה"קוקו" והפנים היו לבנים. עליתי על המשקל. 54 קילו. הוצאתי את התיק מהלוקר והלכתי הביתה.

מעולם לא הייתי ממש שמנה. בשיא משקלי, באדיבות כמה חודשים של נקניקיות ועוגות שמרים באירופה/פיצות בארה"ב, שקלתי 60 קילו שגם אותם צמצמתי די מהר עם החזרה לשגרה. אני גם לא כ"כ אוהבת לאכול (חוץ מממתקים), ודווקא די אוהבת ספורט, ובכל זאת – האוכלוסייה שאני הכי מזדהה איתה, הכי מרגישה חלק בלתי נפרד ממנה ובמקביל – הכי מוטרדת בגינה, זו אוכלוסיית הסובלים מעודף משקל.

 "הוא כ"כ יפה שזה עושה לי חשק לסרוג לו כובע" תיארה אומה ת'ורמן את רגשותיה כלפי הזין של החבר החדש שלה, ואני נזכרתי בכך כשאף שלי התחכך באיבר המושלם הזה, ולא הצלחתי להבין איך פעם כתבתי שהגוף הגברי זה היצירה הכי לא אסתטית שיש. 

 מצטערת, טעיתי.