עצמאית בשטח

נפגשנו בצהרי יום שישי בירידה לאיילון דרום. 6 אנשים בתוך 2 קופסאות מתכת, שמבט בעין בלתי מזוינת היה מגדיר אותן כ"מכוניות" אך הצצה חטופה לתוכן מבהירה שהמדובר למעשה בצידנית לכל דבר אליה חוברו מנוע וגלגלים, מה שאומר שאם בפעם שעברה עיקר האתגר היה באזור הכתפיים (תרמיל נורא כבד) והרגליים (מסלול מפרך במיוחד), הרי שבגיחה המדברית הנוכחית תיפול עיקר המעמסה על איבר אחר לגמרי הידוע בכינויו "הקיבה".

היות שיצאנו קצת מאוחר (מסתבר שיש אנשים שעובדים ביום שישי!) הגענו לשטח (=מכתש רמון) בחשיכה מוחלטת, מה שלא הפריע לנו למצוא חניון ללינת לילה, לפרוק חצי טון אוכל ושתייה + ערימת עצים שאספנו בדרך (סיפור בפני עצמו) + 2 בחורים חביבים שהסתפחו אלינו בשטח (עוד סיפור בפני עצמו) + שאר ציוד, ולפצוח במלאכת הכנת האוכל. היין נמזג לכוסות, הבשר הונח על המנגל, הקרטושקס נדחפו לגחלים, הסלט נחתך וחבורת אנשים ישבה סביב המדורה ובלסה כאילו אין מחר. חוץ מזה הייתה גם גיטרה ושירים, ועוגת יומולדת עם נרות (שהרי זה למעשה המניע להתכנסות הנ"ל – יומולדת של טלי), ומרשמלו-על-האש, ואלכוהול, ושמיים עם מיליון ואחד כוכבים, וטלי אחת מאושרת שאמרה "בדיוק ככה רציתי".

השחר שעלה האיר על חבורת אנשים עטופי שק"ש ושקועים בשינה עמוקה כשמסביבם מתגלגלים בקבוקי אלכוהול חצי ריקים ושאר שאריות מזון. התארגנות הבוקר נמתחה בעצלתיים, וגם התברר שאין לנו מספיק מים, אז בלית ברירה התפשרנו על מסלול קצר יחסית (הר ארדון. רציתי לשים מפה אבל החיפוש ברשת שבר אותי) וב 12 בצהרים, אחרי הפסקה ארוכה בנקודת תצפית מרהיבה, כבר היינו בדרכנו חזרה לרכבים שבחניון ומשם צפונה, וכך קרה שהפתעתי את הבייביסיטר-של-מיצי בהגעה מוקדמת מהצפוי וניצלתי את ההזדמנות להכריח אותו לנקות לי את המחשב.

1. שעת צהרים, תצפית מרהיבה על המכתש, רוח נעימה מלטפת את הפנים, הגוף נשען אחורה על התרמיל, ביד אחת שקית במבה, ביד שנייה שקית אפרופו, א' (אחד הבחורים שאספנו בדרך) מציע לי ספל פלסטיק עם קפה-הל שנמזג הרגע. אני מאושרת.
2. טלי, הנרייטה ואני קבענו לעצמנו משימה – ללכת את שביל ישראל. לא במכה אחת (למי יש זמן), אבל ברצף גיאוגרפי, כל פעם קטע, עד שנשלים את הכל. "זה ייקח לכן שנים" אומר ג'יימס ששומע על כך בערב (נסיבות משפחתיות אילצו אותו להיעדר מהטיול), "לא אכפת לנו" אמרתי לו "אנחנו לא ממהרות".
3. "תראה את התמונה הזו" אני אומרת לדניאל אחשלי "נכון שיש לי פרצוף נורא דומה להיום?"

שולה שמבדוי, קיץ 1976.