עצמאית בשטח

איך שפקחתי את העיניים וראיתי שכבר כמעט 6 בשעון ידעתי שאני בצרות ושיהיה לי קשה לתפוס מקום פנוי במונית שירות מת"א לירושלים, כי ככה זה תמיד בימי ראשון – הרבה נוסעים על מעט מוניות. כשהגעתי לתחנה מרכזית, בשעה 7:15, נעמדתי בשולי קבוצת האנשים שחיכתה למונית לירושלים, ולא הנדתי עפעף* גם כשהרכב הגיע, נכנס ברוורס למקום שלו (וכמעט דרס 2 פיליפיניות) ופתח את הדלת להסתערות של קבוצת אנשים היסטריים. "לירושלים?" שואל אותי הנהג, שהיות שנשארתי על המדרכה יצא כך שעמדתי ממש ליד החלון שלו, "כן" אני עונה, "מקום אחד?" הוא ממשיך, "כן. אבל עזוב, המונית עמוסה. אני אחכה לבאה". "מה פתאום לחכות? בואי תעלי. אני שומר לך מקום" ובזמן שאני הולכת מסביב לרכב כדי להיכנס דרך הדלת אני רואה שהוא שם את היד שלו על המושב הפנוי האחרון שנשאר, ואומר שהמקום תפוס, מה שלא משאיר ברירה ל- 4 אנשים שנדחפו פנימה אלא לעשות אחורה-פנה ולרדת. לחכות למונית הבאה. "תודה רבה" אמרתי והתיישבתי והוא התחיל לנסוע, כשהוא מדבר בקשר עם נהג המונית הבאה שתגיע ואומר שהוא תקוע בפקק מול נתב"ג. "תראי, תראי מה הולך פה" הוא מסב את תשומת לבי למסלול הנגדי בכביש 1 בו משתרכת שיירת רכבים ארוכה לכיוון מערב "לפחות חצי שעה ייקח עד שהמונית הבאה תגיע לתל אביב", "איזה מזל שהעלית אותי" אני אומרת לו "אחרת הייתי מגיעה נורא מאוחר לעבודה", ואח"כ אני נרדמת, כהרגלי, ומתעוררת רק בירושלים, וכשאני יורדת אני אומרת "תודה רבה, נהג" והוא אומר "בבקשה, חמודה, בבקשה. שיהיה לך יום טוב" ואח"כ גם צועק אחרי "איזה קעקוע יפה יש לך!" ואני מסתובבת רבע סיבוב ומהנהנת עם הראש לתודה, כי בשורה תחתונה הוא נהג קבוע על הקו הזה, ואני? אני יש לי נטייה להתעורר מאוחר דווקא בימי ראשון.

* גם לא רצה אחרי אוטובוסים ולא מסתובבת כשצועקים לי ברחוב.

פעם ראשונה בחיים שלי שמישהו עשה לי סוג-של פרוטקציה. דווקא כיף. J

אח"כ היה לי יום נוראי בלשכה, נוראי. לחץ עבודה היסטרי וישיבות עם האנשים הכי טיפשים וחצופים בעולם, וחזרתי הביתה מבועסת ומיואשת במיוחד. אלא שהיום, לעומת זאת, היה יום נהדר ופורה, ובזמן הנסיעה טחנתי בראש את אחד הפרויקטים שבטיפולי והגעתי להחלטה מה צריך לעשות ואיך. והייתי מאושרת.