הוא צעיר ממני בכמה שנים, בעל עודף בטחון עצמי, עיניי תכלת ממיסות ולוק א-לה ג'יימס דין. יש לו עבר צבאי מפואר, הווה פעיל ובלייני, ועתיד מקצועי מבטיח (וזאת בתנאי שייפטר מתפיסת העולם הרומנטית-משהו שלו, נטייה לעודף אמון בזולת והעדר מוחלט של מנגנוני סינון וטיוח). הוא זיין כבר את חצי תל אביב (החצי השני עדיין עומד בתור), ועכשיו, כשעבר לגור בשכונה שלי, נהיינו חברים טובים.
והוא הומו (ברור, לא?).
ג'יימס דין אוהב לרקוד, וביום חמישי האחרון יצאנו למועדון התאטרון. ג'יימס ואני.
מועדון התיאטרון זה מקום קטן בשד' ירושלים (יפו) שבימי חמישי מארח את הליין של הגייז, כשפעם בחודש זה ערב של בני ה +30 המכונה ה"ביג בוי'ס". ג'יימס אומר שיש מוזיקת ריקודים סבבה על בסיס שנות ה 70-80, האווירה נחמדה, אף פעם לא צפוף מידי, ו – יאללה, בואי לרקוד. הולכים?
הלכנו. ג'יימס דין ואני.
עיקרי ההתרשמות:
- הטיילת, יום ו' 00:45. מה זה כל הילדים האלו? אין להם בית, הורים? (כשאני הייתי בגילם ישנתי בשעות כאלו).
- לאורך שד' ירושלים מונח בגובה הרחוב קו ביוב (פעיל). זה שלב ביניים, עד שיגמרו להטמין אותו, אבל זה נראה אפוקליפטי כזה. מגניב בטירוף (מומלץ למחפשי פריימים אורבניים).
- במועדון עצמו מוקרנים קטעי קליפים של הופעות די מיושנות על מסכים גדולים, מה שמראה שזה ליין לא מושקע. לא משנה. העיקר, יש מוזיקה?
- המוזיקה - אם לסכם בשתי מילים - לא משהו (ובשלוש מילים: לא משהו בכלל). עיבודי דאנס לשירים ישנים, מוכרים ואהובים + להיטים חביבי הקהילה (במקרה הטוב) בערבוביה עם שרית חדד ורוני סופרסטאר (במקרה הרע), אבל השוס – כל כמה דקות המוזיקה הקצבית נפסקת ואת מקומה תופס קטע רגוע (פעם היו קוראים לזה "סלואו"). מה הבעיה של הדי-גיי'? אני שואלת את ג'יימס והוא מסביר לי שככה זה אצל הומואים, הם אוהבים שיש הפסקות "רומנטיות" כדי להימרח אחד על השני. אני ממש לא אהבתי את זה – מוציא מהקצב ומבאס לאללה.
- מהר מאוד נהיה חם ולח והחבר'ה מתחילים להוריד חולצות. אם אלך לשם שוב אבוא עם חזייה ייצוגית כדי שאוכל להוריד גם, אבל לא נראה לי שאגיע בשנית (בגלל המוזיקה. ממש-ממש לא משהו). אז רקדתי עם גופיה רטובה לגמרי ומול איוורור חזק ובנס לא יצאתי חולה.
- אני יודעת שוודקה רד-בול זה מגעיל, אז למה הייתי צריכה לטעום את זה?
- הדורמן אמר לי שהוא אוהב את הנעליים שלי. איזה חמוד! (מגפי לכה שחורות, "גזית")
- אין לי בעיה לעמוד לבד ב 4:00 בבוקר בשד' ירושלים ולחכות שתעבור מונית (ג'יימס טרם מיצה את הצייד. אני כן), אלמלא איש מבוגר שבדיוק סגר את הקיוסק שלו וראה לעצמו חובה להציע לי טרמפ, די בתקיפות. ארבע פעמים רצוף. אמרתי שלא צריך והכל בסדר ותודה, אבל כשסופסוף הגיעה מונית נשמתי לרווחה.
- חטפתי התכווצות שרירים איומה בשוקיים, מצד שני שרפתי ימ-בה קלוריות וקמתי ביום שישי בצהרים עם בטן שטוחה (וזה לא דבר של מה-בכך!).
- ג'יימס אומר שאבוא שוב בשבוע הבא. זה ערב של צעירים והמקום מפוצץ בילדים הכי יפים של גוש דן. "עזוב" אמרתי לו "אני עוד מעט בת 40".
ואם כבר בחיי לילה עסקינן, הקהל מתבקש לקום על רגליו לדקת דומיה לזכר השכונתי שלי, סטולי* זצ"ל, אשר נסגר לפני כמה שבועות. עכשיו, גם אם תיפול עלי ערנות בלתי צפויה באיזה ערב ואפילו יהיה עם מי לקבוע – לא יהיה לאן ללכת.
יהי זכרו ברוך (הקהל יכול לחזור ולתפוס את מקומו. תודה).
* עדכון: ראיתי שם פתק "בקרוב יפתח בהנהלה חדשה". נראה.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
