ל'

השבוע פגשתי ברחוב את ל'.

הוא צעד לכיוון שלי ושלא כבעבר – גם אני צעדתי לקראתו ולא התחמקתי מהמפגש. עצרנו ושוחחנו כ 10 דק', ממקדים את תשומת לבנו בכלב, אותו כלב שהוא הביא לפני 8 שנים ואשר לאחר פרידתנו נשאר ברשותי.

לא שאלנו אחד את השני מה נשמע ומה קורה ולמען האמת גם לא ממש הישרנו מבט, אבל הייתה בנינו איזו מן שלווה כזו, תחושת פיוס והשלמה. בסוף אני אמרתי שאני חייבת לזוז והלכתי, גוררת את הכלב שיצא מגדרו מהמפגש עם ל' ולא כ"כ שיתף פעולה עם הניתוק הכפוי. ברחוב השני עצרתי לרגע וחיבקתי אותו חזק (את הכלב, אלא מי?). הרגשתי שנפטרתי מהמועקה והחשש, שאני יכולה לעמוד בראש זקוף מול העבר המאוד-טעון שלי נקייה מרגשות כעס וטינה.

לרגע אחד הציף אותי האושר.

 ד'

בשבת קיימתי את הנוהל הקבוע מזה תקופה, אשר מקורו בדיון אצל טליק בנושא אהבה עיוורת והקְרבה בין בני זוג שהתפתח לאחר אזכור של השיר "זמר שלוש התשובות". העיסוק בנושא הזכיר לי את ד' (כאילו שאני צריכה תזכורת), וגרם לי להוריד את השיר למחשב שלי ולשמוע אותו בכל הזדמנות, תוך שקיעה בהרהורים והזלת דמעה או שתיים. בשבת שמעתי אותו שוב בעיניים יבשות וללא תחושת רחמים עצמיים. תייקתי את ד' ואת האהבה הגדולה שהיתה בנינו בתיקיית "זכרונות חמוצים-מתוקים" והדלקתי סיגריה לזיכרה (מותר בשבת?). 

לאחרונה, לאחר שיחות שהיו לי עם אנשים קרובים, הפנמתי סופית את העובדה שאני נוטה לפתח קשרים עם בני זוג שאינם נכונים/מתאימים עבורי ואז לפצוח במלאכת תימרונם ועיצובם בדמות הרצויה לי תוך התעלמות והתכחשות למה ומי שהם באמת, מה שהוביל אותי פעם אחר פעם לצלילה ארוכה בתוך אוקיינוס של מרה שחורה. היו מספר בחורים שאהבו אותי בימי חיי (לא כולם מוזכרים בבלוג, והסליחה עימם), אבל אני מעולם לא אהבתי אותם בחזרה. אהבתי את הדמות שחשבתי שהם, את התבנית לתוכה ניסיתי לדחוס אותם. לא עשיתי זאת מתוך כוונה רעה, להיפך – חשבתי שאני עוזרת להם, עושה להם טובה. אך למעשה, הכל נבע מתוך התרכזות בעצמי, מעולם לא באמת ראיתי את הבנאדם שעמד מולי.

לא עוד,

אני מקווה.

מזה זמן שאני עומדת בצומת דרכים, מתחמקת מקבלת החלטה, מעדיפה להישאר בניוטרל, בהמתנה. עכשיו הכנסתי להילוך, מקווה שלא להתדרדר אחורה בירידה.