עצמאית בשטח

(חלום, יום ב' 26.7)

אני מכירה גבר מבוגר ממני ונרקם בנינו קשר רומנטי. מספר ימים לאחר היכרותנו אני עוברת בשעות אחה"צ אצלו במשרד, הממוקם באחד הבניינים בסמוך לכיכר דיזינגוף, ואנחנו קובעים שהוא יגיע אלי באותו ערב ויישאר ללילה. אני מגיעה הביתה, לבניין בן 3 או 4 קומות המחולק לשש או שמונה דירות בהן מתגוררים אנשים שונים והוא חסר קירות לחלוטין, כאשר בין הקומות מקשר גרם מדרגות חשוף, ובכל נקודה בה עומדים בבית רואים ושומעים כמעט כל מה שקורה בכל אחד מהמפלסים האחרים. הבית עמוס בריהוט כבד, שטיחים, וילונות, אהילים – מן אוירה כזו של טאג' מאהל עם שיק צרפתי סטייל לואי ה 14. אני נמצאת לבדי בבית אבל יודעת שבשעות הקרובות עתידים להגיע הדיירים האחרים ולתפוס איש איש את פינתו. בינתיים אותו גבר מתקשר להודיע לי כי יאחר מעט ואני מבקשת ממנו שיחכה רגע על הקו כי אני מתקשה לשמוע אותו עקב מוזיקה די חרישית, אך בעלת נוכחות, שבוקעת ממקלטי רדיו שפזורים בכל רחבי הבית. אני מסתובבת בבית עם הטלפון הנייד בעודי משוחחת איתו ומכבה מקלטי רדיו, אך המקלטים רבים ושעה ארוכה אני עוברת בין הקומות – מכבה ומכבה ולא מצליחה להגיע לשקט הרצוי. בשלב כלשהו אני מתעייפת, הדיירים האחרים מגיעים ונבלעים איש איש בפינתו ואני לוחשת לתוך האפרכסת (לא נעים לי שאחרים ישמעו) שאני נאלצת לשנות את התכנית, הדיירים האחרים אמנם שקטים ואיני שומעת אותם כלל, אך ברור לי שהם שומעים אותי ואיני מסוגלת להעביר לילה במחיצתו בתנאים אלו. אנחנו קובעים לדבר מחר וסוגרים את הטלפון.

(סוף החלום)

חיי ונפשי פרוסים בבלוג לעיני רבים. כל זמן שזה היה רק אני והבלוג שלי – עם איזו נוכחות זרה בתגובות – לא הייתה לי בעיה עם זה. הרגשתי שאני כאילו מדברת עם עצמי, ועצמי עונה לי בקולות מקולות שונים. היציאה אל מחוץ לגבולות הוירטואלי, המפגש עם אנשים בשר ודם, התגובות שלהם, הידיעה שהם מכירים אותי עד כדי קריאה בין השורות, הניסיונות שלא לחשוף פרטים מסוימים, המאמץ ללכת בין הטיפות, לשמור על כל האופציות פתוחות, החשש מפני התבטאות של דמויות פרי-יצירתי שהן איזושהי תערובת של אדם אמיתי + ההתרשמות שלי ממנו - כל זה נהיה גדול עלי, אני לא כ"כ אמיצה כמו שחשבתי. אני כבר לא בטוחה שטוב לי עם זה, שזה משרת את המטרות שלי, אני חוששת ש"שולה" עולה לי לראש, משתלטת לי על החיים, גורמת לי לעשות "דווקא", קובעת לי את סדר העדיפויות.

יש דברים שאני רוצה לכתוב ולא יכולה.

אני מתחילה לפחד משולה, היא תפסה עצמאות יתר וגורמת לי לאבד שליטה.

לפני כמה חודשים ביטאתי צורך עז שלי באיבוד שליטה, ורק עכשיו אני מבינה שהשתמשתי בשולה לצורך זה. היא הפכה להיות הסם שלי, בלעדיה אני בקריז – איתה אני בחשש מתמיד. אני לא הולכת לשומקום (אין לי לאן), אני נשארת פה (אני אוהבת להיות פה). אבל אני צריכה לחשוב על זה קצת.