עצמאית בשטח

(המשך של זה)

לא התכוונתי להמשיך עם זה, אבל התחלתי ולכן אסיים. 

טרם פגישתי הראשונה עם מדליק הוינקרים כתבתי לו שלמרות שעל פניו אין לי עניין בקשר עימו, יש כמה סיבות שיגרמו לי בכל זאת להתרצות לפחות לפגישת היכרות. "מקווה שבבוא היום תספרי לי מה הן" הגיב, אז הנה הגיע היום.

ולמה באמת הסכמתי לבסוף לפגשו? מעבר לסקרנות, המשיכה לפרי האסור והרצון להצליב בין "שולה" לבין דמותי המציאותית, היו לי גם סיבות פרקטיות כמתבקש מאופיי התכליתי:

1. "חבר מביא חבר" או "החלוץ בראש המחנה" – מן המפורסמות הוא שברגע שאחד מגלה עניין, מיד נמשכים עוד כמה לבדוק מה המצב, ואכן כך היה.
2. "ללכת עם להרגיש בלי" – האם תיתכן גיחה מהוירטואליות למציאות וחזרה ללא הכרח לחשיפה? כלומר, האם אוכל להיפגש עם מישהו מבלי לחשוף כל פרט מזהה ולסגת חזרה מבלי להשאיר בידיו קצה חוט לאיתורי? בקלות. לא זו הבעיה.
3. "משבר גיל ה 40" – מעבר לכך שמעולם לא היה לי פרטנר בגילאים אלו, בשנים האחרונות לא חציתי אפילו את משוכת ה 30 (ליתר דיוק הפרטנרים שלי לא חצו) וניעור בי הצורך לבחון את הסוגיה מקרוב. אז במילים אחרות – יש חיים אחרי ארבעים? ואללה יש. 
4. אובדן שליטה – הבנאדם קורא את הבלוג שלי. האם אוכל לחשוף את רגשותיי ומחשבותיי מתוך ידיעה ברורה שיקרא (שלא לדבר על יגיב)? לפתוח צוהר בפני מישהו שיכול בשניה להכות באגרוף קמוץ בנימי נפשי? לא היה לי קשה עם זה אך עדיין - אלו תנאי מעבדה, שהרי ה"קשר" ממילא נשמר בסוד ואינו בעל משמעות או השלכות מציאותיות. ובכל זאת – ניסיון מעניין. 

רק היום, במבט לאחור, אני מתחילה להבין את משמעות ההיכרות עם המדליק והנשוי. לקשר עם המדליק נכנסתי לאחר מחשבה רבה ומתוך כוונה לעריכת שינוי. ידעתי מה הרצון שלי אבל לא ידעתי בדיוק איך הדברים יתגלגלו ומה תהיה ההשפעה עלי. הנשוי נכנס במהירות, כמעט בסערה, לחיי ותפס את נישת ה"מפרגן" – כקונטרה למדליק אשר אימלל אותי בעקביות בהצביעו על הפגמים שבי ובצורת חיי. באותה תקופה הם היו בעיני כדמויות היצר הטוב והרע אשר ליוו את דונלד-דאק וצוירו בדמותו, ניצבות משני צידי ראשו, אך בפוסט שכתבתי השתמשתי בדימוי ה"מערב הפרוע", שאיפשר תיאור מהימן ושלם יותר. איזכור (כללי בלבד) של היכרויות אלו בפני מספר חברות (נשואות ורווקות) הניב תגובות כמעט זהות – חוסר עניין מוחלט באספקט ה"מוסרי" של קשר עם אדם נשוי מול התמקדות בי ובהשפעות שיתכנו לגבי. "ואם תתאהבי? למה את עושה את זה לעצמך?" שאלו, כל אחת במילים שלה. "זה הסיכון שאני לוקחת" עניתי "ואם יקרה – אתמודד" אבל ידעתי שזה לא יקרה. לא באופן בו הן התכוונו. בוודאי שהתפתח בי רגש חם וחיובי כלפי המדליק והנשוי, וליתר דיוק כלפי אותו פן באישיותם אליו נחשפתי (אשר ברור כי אינו דמותם המלאה וכי התקיים רק בפרק הזמן הקצוב בו שהו בחברתי), אבל לרגע לא חשבתי/רציתי/פנטזתי/פיללתי להעברת הקשר לפסים אחרים, מציאותיים, "זוגיים". יתרה מזאת – אין לי ספק שלו הייתי חושדת שיש מצב שהיוזמה תגיע מהכיוון השני - הייתי חותכת במקום, נעלמת בלי להשאיר סימן.

ולמה בעצם אני עורכת את חשבון הנפש הזה?

בגללה. בגלל שולה.

אני בספק אם "אני" הייתי נכנסת לקשר שכזה, ולו בשל העובדה הפשוטה שאיני מתחֲבֶרת בקלות עם זרים ולא מגלה עניין במי שאינו פנוי עבורי. זו שולה פיתתה אותי לכך. גילוי הלב שלה, הפתיחות, הקלות בה היא מתקשרת עם אחרים – כל זה פתח לי צוהר לעולם של חיים כפולים. "בואי" לחשה לי, ואני באתי ונהניתי. ועוד איך שנהניתי.

"ומתי תורו של המדליק?" נשאלתי בתגובות לאחר שכתבתי על פרידתי מהנשוי, "הוא טרם מילא את ייעודו" עניתי, מרוצה משליטתי בעניינים. וכשהמדליק שאל אותי על תגובתו של הנשוי לפרידה, אמרתי ש"זה היה הרצון והצורך שלי, וממילא הצד שלו (של הנשוי) אינו רלוונטי או בעל משקל". הוא לא אמר מילה אבל עיניו נפערו בתדהמה, מופתע מהתשובה המחושבת והקרירה. ואני, לראשונה חשתי דקירה קטנה.

מה קורה לך?

מה את עושה?

תתאפסי, את מאבדת צלם אנוש, את יוצאת מכלל שליטה.

המדליק והנשוי שניהם בחורים לעניין. נשאר בנינו איזשהו קשר מיילים אקראי על בסיס חברי, ואני יודעת שתמיד אוכל לכתוב להם כדי להתבכיין קצת או לשאול לדעתם. היו קוראים שמצאו לנכון לפנות אלי ולגלות לי בסוד ש"הם מנצלים אותך, את בסך הכל זיון נוח בשבילם. חבל עליך, תזרקי אותם". רק הם ואני יודעים מה בדיוק היה בנינו, ואם יותר לי לדבר בשמם – סבורים שהכל היה רק לטובה. אז גם אם מישהי מאיתנו טעתה בהערכתה – זה בסדר, היא הפנימה, היא הולכת הלאה, היא באמת יוצאת לדרך חדשה.

א. יצרתי את "שולה" על מנת שתנתב אותי לאי של יציבות, של סדר וודאות (כפי שהתבטאתי בעבר), אבל בסוף יצא שהיא הפכה אותי לשרלילה קרת לב עוד יותר משהייתי. הסיבה היחידה שלא נתתי לה לפרוק עול לגמרי ולהענות  לכל ההזמנות שנחתו בתיבת האימייל שלה (בהזדמנות זאת – תודה לכולם, חיממתם את ליבי בימים קשים) היא מכיוון שבתוכי אני יודעת שזו לא הדרך הרצויה עבורי.   

ב. ינעל אבוק  ה"דרך הרצויה" הזאת. צריך חגורת בטיחות, אי אפשר לנסוע 120 קמ"ש, חובה להדליק אורות, אסור להוריד ידיים מההגה, בודקים רישיונות.

הצילווווווווווווו

וזה מה שיש לאכילס להגיד על זה.