עצמאית בשטח

לא האמנתי לו. ומדוע שאאמין? אבל הוא היה שם ברקע מזה זמן, באופן עקבי. מידי פעם מרים את ראשו בשביל לשלוח מסר, רמז מוכחש, שואל שאלה, מצהיר הצהרה, מנסה לבקע את הקליפה. ודווקא כשנראה היה שהצליח, כשגרם לי להסיט את המסך, דווקא אז - נעלם, התפוגג, התאדה. רגע אחד היה, ובשני – פוף, איננו עוד. "חשבתי לי, האם החיים שנתנו לנו בעיקר ניסיון מר נותנים גם סיכוי בהמשך" כתב, ואני – אשפית המילה הכתובה, נסיכת הרמזים המעורפלים, קיסרית הציניות והמשפטים המושחזים – נאלמתי דום, ובחומה שלי הסתמנו בקיעים.    

לרגע אחד קטן הרגשתי טוב. הייתה לי תחושה נעימה, של משהו נקי וזך המתבשל לאיטו. אבל האושר, יש לו תכונה כזו, אם חושבים עליו וחשים את הארומה שלו באוויר – הוא שומע ונבהל, ממאן להיכנס בשערַי, מתמוסס, נעלם.

מה שלא הורג – מחשל, ואל תשכחי את זה לעולם.

1. בימים אלו אני דוגמת את רווקי העיר. לא יותר מידי, לא ממש במרץ, אבל יותר ממה שעשיתי מזה זמן. נחמדים רווקי העיר, באמת נחמדים. גם חכמים ומשכילים ובעלי נימוסים. אבל מאוחר בלילה אני מבליעה פיהוק משועמם, חוזרת הביתה, מתקלחת, לובשת קרם גוף והולכת לישון. לבד.

2. הבלוג הזה עושה אותי מה-זה חנונית, אני מתחילה לא לסבול את עצמי. לא משהו, אגב, ש 2-3 צ'טים לא יכולים להעביר. ואחרי זה? כמו חדשה. (מרופא. יד ראשונה).