עצמאית בשטח

כשג'יימס2* שאל אותי מה פירוש המילה "ביאנלה" אמרתי שאין לי מושג, וזה בטח משהו שקשור לאמנות-חוצות אבל כשחזרתי הביתה ובדקתי הסתבר שזה בסה"כ "דו שנתי" באיטלקית (הביאנלה בוונציה מתקיימת אחת לשנתיים). וחוץ מזה אני באתי מתוך התעניינות במרחב העירוני ופחות באמנות, כי הביאנלה בהרצליה מתקיימת במרכז ההיסטורי של העיר (סוקולב-שד' חן) שעבר תהליך ארוך ומייגע של שיפוץ ושדרוג, והקהילה המקצועית כולה עוצרת נשמתה כדי לראות אם יניב את התוצאות המיוחלות (=החייאת מרכז העיר). מן המפורסמות הוא שאין לבחון פרויקט עירוני רגע אחרי שהסרט נגזר, אלא להמתין תקופה ולראות אם וכיצד הוא נטמע בסביבה, וכשג'יימס2 שואל אם נראה לי שזה יצליח אמרתי שהרבה אנשים מקווים שכן אבל לצערנו לאף אחד אין מושג. "עיר" זו ישות דינמית שמורכבת מכל כך הרבה משתנים, שמספיק שאחד מהם יסטה מהמסלול החזוי כדי לשבש את הכל. המשתנה הכי משמעותי בעיר זה המשאב האנושי. מיקום/משאבים טבעיים/אקלים/ היסטוריה הם נתונים נחמדים שיכולים לעזור, אבל הון אנושי ממוקד-מטרה מסוגל להפריח את החור הכי נידח, ובהעדרו – גם המיקום הכי אטרקטיבי לא יחזיק מים וידעך. בהרצליה יש ראש עירייה מצוינת שיודעת מה היא עושה, ואם הייתי תושבת העיר הזו (לא, תודה) לא הייתי דואגת יותר מדי. אם יש משהו שכן צריך לדאוג לו זה לאמנות במדינה הזו - למעט פה ושם רוב העבודות היו בעיני משהו שגם מיצי שלי יכול לייצר ביום טוב. לא שאני חושבת שאני אוטוריטה בנושא (נהפוך הוא), ואני תמיד בעד יצירה ועשייה אמנותית, רק שלתפיסתי לא כל מי שמורח כמה צבעים על בד או מחזיק מצלמה הוא "אמן", ובטח לא מהסוג שצריך להטריד את הציבור האומלל בהגיגיו. מה בכל זאת אהבתי? את הציור הענק של גיל שני שמוצג באולם "שרוני" ושאני מתה להוריד אותו למחשב שלי רק שלצערי הוא לא נמצא באתר, את העבודות של גרבוז (גם ב"שרוני") שתמיד מצליח לכבוש את לבי, את הגיליוטינה של אריאל קליינר, הכלבים לא-זוכרת-של-מי והמכונית של מעיין שטראוס – בעיקר בגלל ההומור והמיקום המשובח (אמנות חוצות במיטבה). ואולי עוד משהו ששכחתי בינתיים, כי קצת כואב לי הראש.

חוץ מזה להסתובב כל הערב עם ג'יימס זו תמיד חוויה, כי כשישבנו לאכול הוא סיפר לנו בלי שום אזהרה מוקדמת איך יומיים קודם העוזרת הופיעה אצלו ב 10:00 בבוקר ותפסה אותו ישן עירום ולא מכוסה על המיטה, כשמסביבו זרוקים 10 קונדומים משומשים ו 2 דילדו, וגרם לכך שאני (עם קיבת הברזל שלי) וג'יימס2 (שבעצמו חבר פעיל בקהילה) כמעט ונחנקנו.

 *  ג'יימס2 הוא סטודנט רגע לפני סיום הלימודים, וההיכרות בינו לבין ג'יימס נוצרה על רקע מקצועי והתחזקה כעת, כשג'יימס2 עבר לגור אצלנו בשכונה. אתמול בערב הצפנו שלושתנו להרצליה כדי לכבד את הביאנלה המקומית בנוכחותנו.

כשאתה גר בעיר הבית משמש אותך כמעט רק ללינה ואיחסון, ובשביל כל שאר הפעילויות עומד לרשותך המרחב העירוני כולו. למה לארח בבית אם אפשר לשבת בבית קפה או לשחק שש-בש על שולחן בגינה, כמו שעשינו היום במשהו שהולך ומתגבש לסוג-של-מסורת. אני אחראית על השש-בש והוא על הבירה והפיצוחים, בהתחלה שוברים את הראש כדי להיזכר איך מסדרים את הפלסטיקים אבל אח"כ נכנסים לזה ומתקתקים רצף של משחקים. בפעם הבאה קבענו לפינג פונג.

פעם שעברה יצאנו תיקו, הפעם הוא ניצח (3:2), ולא שעקרונית אכפת לי להפסיד (כולה משחק), אבל ליודעת, כנראה שיש לי קצת קושי בלהפסיד לבנים.

כואב לי הראש. נראה לכם שהחלומות הרעים התעייפו כבר ואפשר ללכת לישון בשקט?

לאכילס: לא מתלהבת מ"לב לבן". למה לא הבאת לי משהו? L